מאת: תומר אושרי ונדב שיפמן ברמן (פורסם בעיתון כלכליסט בתאריך 2.9.21, מובא כאן עם היפר-קישורים)
מגפת הקורונה ו'מחלות הרקע' של מערכת החינוך
בפתח שנת הלימודים תשפ"ב, מקוים תלמידי ישראל, הוריהם ומורי ישראל לשנת לימודים מוצלחת, אך חוששים שמא ישוחזרו כשלים שהתרחשו בשנה הקודמת לנוכח מגפת הקורונה. יתרה מזאת: החודשים הארוכים של הישיבה מול המחשב בזום הזכירו לנו שאחת הרעות החולות של המערכת היא מחסור ב'למידה מבוססת תנועה' או למידה פעלתנית. הדוגמה הקלאסית ללמידה כזו היא ספורט, אולם אין כמעט מקצוע שאי אפשר ללמד אותו בשילוב תנועה. למידה פעלתנית מגבירה את האפקטיביות של הלמידה העיונית, מפחיתה תופעות של חוסר קשב, תורמת לבריאות, לחִבְרוּת, למניעת השמנה ולהפחתת אלימות.
פעם ראיתי המלטה של עגל רך. העגל יצא ממעי אמו הפרה, והוטח על רצפת הבטון הקרה שעליה עמדה הפרה. תהיתי: מדוע עגל שזה עתה נולד צריך לחוות את המפגש הראשוני עם העולם כחבטה? מדוע לא לאפשר לעגל לנחות על מצע נעים ברגע היוולדו, כמו המלטה המתרחשת באחוּ? את השאלה הזו, כפי שנראה, אפשר להעלות גם לגבי בנות ובני אדם.
בהזמנת מפמ"ר מחשבת ישראל בחינוך הממלכתי, גב' טליה אפיק גרוסמן, צילמתי את הסרטון הקצר להלן, ובו הצעתי דרך אפשרית לחשוב על יראת-שמים כמידה טובה (virtue) סביבתית או סביבתנית. מה ליראת שמים ולאקולוגיה? פרטים בסרטון..
על רגל אחת: בעקבות הנס יונס (Hans Jonas), אני מבקר את הדואליזם רב ההשפעה של רנה דקרט, ומציע כחלופה לו עמדה אינטגרטיבית שבה נתפסים בני אדם לא כזרים בעולם (ולָעולם), אלא כבנות ובני בית בטבע, כמושפעות ממנו, וכנושאות באחריות לשימור או חורבן הבית האיתן והשברירי המכונה כדור הארץ. בתוך משנת יונס אני מתייחס למושג ה-heuristics of fear, שאפשר לחשוב עליו בהקשר של 'יראת שמים' – היותו של האדם אחראי לסביבתו (ארץ, ים ושמים), ועלול גם להיות 'מוענש' על ידה (בין אם יונח כי האל מכוון את הענישה הזו אם לאו). למעוניינים, בט"ו בשבט האחרון כתבתי על יונס בהקשר דומה.
האם יתכן ששוטרים יקבלו בחורף הקרוב הוראה לירות כדורי גומי אל מפגינים ברחובות הערים בישראל? אולי אפילו אש חיה? ואם יקרה כדבר הזה, האם יהיה לשוטרים בשטח את תעצומות הנפש לומר 'לא'? את השאלות הללו, כפי שעולה מטור שפרסמתי כעת בזמן ישראל, צריך לבחון בין היתר לאור אירועי הירי אל מפגינים פלסטינים לא חמושים שאירעו לפני כשנתיים וחצי בגבול רצועת עזה, וגם לאור אסון נחל צפית שאירע לאחר מכן באותו אביב.
אתמול בבוקר קראתי בעיתון דבר על שני מקרים באילת ובירושלים שבהם נמצאה גופת אדם ערירי במצב רקבון מתקדם. התמונה שהופיעה בכתבה, של הרחוב בירושלים שבו אירע המקרה נראתה לי מוכרת – מדובר ברח' שבו אני מתגורר כעת בירושלים. גם המיקום של האמבולנס בתוך הרחוב היה נראה לי מוכר, ובהמשך היום הסתבר לי שמדובר ממש בבנין בו אנו גרים. אלמלא היינו נתונים כבר כמעט שבועיים בבידוד ביתי (לא יצאנו עדיין מהדירה אליה נכנסנו עם חזרתנו מארה"ב) הייתי בודאי חש רגשי אשמה עמוקים מאד. מי מאיתנו מוכן להודות שהוא מגלם את הרעות החולות של הניכור העירוני המודרני? אבל, כאמור, טרם זכינו להכיר את רוב שכנינו לבנין. המשך…
לאחר שלוש שנים בארה"ב, אני שב ארצה עם משפחתי בקרוב. בהזדמנות אחרת אולי אכתוב מעט על התקופה המאלפת והמרתקת הזו. לעת עתה, הנה קישור ליוטיוב המתעד הרצאה-דיון שנתתי בנושא "אתיקה של הטכנולוגיה בגבולות החילון בלבד? תרומתן האפשרית של מסורות דתיות", בפני קבוצת 'בינה מלאכותית חוצה גבולות' (בהובלת ברק אור). השאלות העיקריות שהיו על הפרק: האם השיח לגבי הטכנולוגיה הוא ניטרלי מבחינה דתית? מהם החסמים המקשים על מסורות דתיות נורמטיביות לקחת חלק בשיח הטכנו-אתי? והאם למסורת היהודית יש מה לתרום לשיח זה? על אלה ועוד ראו כאן:
התמדת מצב החירום במדינת ישראל מאז הכרזתו בידי 'מועצת העם הזמנית' ב-19 למאי 1948 היא תוצאה של התמשכות מצב הלחימה שישראל שרויה בו (חרף הסכמי השלום החשובים עם מצרים וירדן) מזה ע"ב שנים. מנקודת המבט של תחום ה'תיאולוגיה הפוליטית', העוסק בביטויים המחולנים של תפיסות דתיות ומשיחיות במרחב המדיני, אפשר לראות ב'מצב החירום' ביטוי לתפיסת משיחיות אפוקליפטית שבה יש ערעור יסודי על מושג החוק ותקפותו, ובמובן הספציפי הזה שרויה מדינת ישראל בחילון עמוק. באופן מעניין ואולי אירוני, מי שמוטרדים במיוחד מהשלכות מצב החירום בישראל, כדוגמת 'האגודה לזכויות האזרח', בדרך כלל פועלים מתוך מניעים הומניסטיים חילוניים (מבורכים). דא עקא, הסבך דלעיל מקשה לטעמי על יצירת שיח רחב בשאלות אלו.
השימוש שנעשה לאחרונה בתקנות מצב החירום, בכדי להתמודד עם משבר הקורונה* – שימוש שלמרות ביקורות חשובות על הפגיעה בזכויות האזרחיות, הוא בבסיסו מבורך – הוא הזדמנות לשאול לגבי המחירים של התמדת מצב החירום בישראל. זוהי הזדמנות לחשוב על האופן שבו תפיסות משיחיות שונות – זו האפוקליפטית, ולמולה מה שאני מכנה 'משיחיות נורמלית' – עשויות לעצב עתיד דמוקרטי טוב יותר למדינת ישראל. בהקשר הזה, אפשר לקרוא את הביטוי 'ראשית צמיחת גאולתנו' בשני אופנים שונים בתכלית, שראוי להעלותם לדיון ציבורי.
ברשימה בשם Israel's Two Messiahs שפורסמה כעת ב-Tablet Magazine, ניסיתי להציע מבט ראשוני על הסוגיה הסבוכה הזו. על הערות שסייעו לי לחדד את הדברים, תודתי נתונה לאלן מיטלמן, ויויאן ליסקה, אבינועם רוזנק, בני בראון, בני פורת, ואיתמר בן-עמי. האחריות לכל משגה שנותר היא שלי בלבד.
חג עצמאות שמח.
* למחקר מעניין לגבי ההשפעה של הכרעת הרשויות לכנות אסונות טבע בשמות נקביים או זכריים, על התפיסה העממית של מידת החומרה של האסון, וכתוצאה מכך לגבי מידת קטלניותו בפועל, ראו כאן.
לשון אחרת 