לא להכנע למחריבי הדיאלוג

האוירה בישראל מתוחה מאד. ואיני מדבר על זה שהפכנו להיות משת"פים של אבו-מאזן להענשת תושבי רצועת עזה, אלא על תהליכים פנים-מדינתיים בעייתיים מאד בישראל בעת הזאת.

שרת התרבות רגב מבקשת למנוע ולצנזר עשייה תרבותית, בשם טיעון מופרך כמו 'חופש המימון' (מופרך, כי לאנשי ציבור באשר הם יש בעיקר חובות ומחויבויות, והרבה פחות מכך 'חופש'); ה'קוד האתי' המוצע על ידי פרופ' אסא כשר מבקש לאסור על שיח בין-אנושי בין כותלי האוניברסיטה (ראו פרק ג.5); רה"מ נתניהו מפרק במחי יד סיכום על עזרת ישראל בכותל המערבי שהושג במאמצים מרובים, ומעביר מסר קשה ומעליב ליהדות התפוצות, ובייחוד לתנועה הקונסרבטיבית והרפורמית. למעשה, הדבר עומד גם בניגוד למגמה המתרחבת של החתירה לשוויוניות דתית מתונה ושקולה, אשר קונה לה שביתה בציונות הדתית הישראלית. ואגב, יש גם חרדים רבים שבאים לרחבה בקשת רובינזון בכותל בשביל לחגוג באופן משפחתי את בר/בת המצווה.

 

מדינת רפורמית הרודפת באובססיביות רפורמים

הדבר המוזר הוא שמדינת ישראל היא רפורמית לעילא ולעילא, כמעט בכל עניין אפשרי: כל שר שאינו חתום על מספר נאה של 'רפורמות' לא יצא ידי חובתו. לא משנה האם זה תיקון או קלקול, העיקר "לשנות"; בשם דוקטרינת ה'חדשנות' מוכנס השכל הישר להקפאה עמוקה, וגם הוכנסה לכותל המערבי עצמו – שלכאורה מצוי ב'שליטה שמרנית וחרדית' – טכנולוגיה המצטיירת כאנטי-יהודית. אבל בישראל, הרפורמים לענייני דת ויהדות הם השעיר-לעזאזל שהוצאת-הקיטור האובססיבית עליו היא כנראה זו שמאפשרת את הרפורמיות הישראלית בשאר העניינים. הניגוד המוזר בין 'מסוממי הקידמה וההתפתחות' (כלשונו של מאיר אריאל ז"ל) לבין השמרנות החרדית כנראה אינו ניגוד אלא סינרגיה – שני הקטבים של הקיצוניות מזינים זה את זה היטב.

גם למצב הקיים בפוליטיקה הישראלית הגענו במידה רבה בגלל קיצוניות מהכיוון ההפוך. קשה להניח שהציבור הרחב היה נותן למהלכים הממשלתיים ההזויים דלעיל לקרות, אלמלא היינו רואים אנשים שמבזים באורח חסר-תרבות את סמלי המדינה שבה הם חיים, בשם האומנות וחופש ביטוי; אנשי אקדמיה הקוראים לחרם בינלאומי על כלל אזרחי המדינה, במקום להתפטר מתפקידם הבכיר והמתגמל באוניברסיטה; בהקשר של משבר הכותל הנוכחי, תרמו לשערוריה דוקא מצדדי ההפרדה המוחלטת בין דת ומדינה. שכן בפועל, החלשת הרבנות הראשית וזניחת המאמץ לגיבוש עמדה ממלכתית במסגרתה בסוגיות חשובות כמו גיור, מערך הכשרות והמקוואות, חיזקה לאורך השנים בעיקר את ההקצנה החרדית, והחלישה את המוטיבציה לחשיבה פרגמטית בקרב אנשי הציונות הדתית. ההזנה ההדדית של שני הקטבים אינה מקרית: כמו אצל מצדדי ההפרדה בין דת למדינה, גם אצל חרדים רבים היתה עמדה אנטי-ממלכתית חזקה (שדוקא נחלשה בשנים האחרונות, לטובת ממלכתיות).

 

לא להכנע למחריבי הדיאלוג

דברים נוספים אשר מטרידים מאד מסביב לסוגיות הללו, הם הנסיון להציב חומות כנגד השיח הבין-יהודי והבין-אנושי, הנסיון להגביה חומות אלו, ובמקרה של ה'קוד' של אסא כשר, גם נסיון להצבת שומרים שימנעו את עצם קיום הדיאלוג. הרקע הבעייתי לכל זה הוא העובדה ששיח הזהויות המודרני עסוק מאד בסכסוכים בין בני-אדם, אך מקדיש תשומת לב מועטה מדי למאמצים הנדרשים לשם בניית אמון ושיתוף פעולה.

במאמר שפרסמתי לאחרונה, בשם 'אתגר האל האכפתי: התיאולוגיה במשנת אברהם יהושע השל בראי ביקורת אליעזר ברקוביץ', זהויות 8 (2017), עמ' 43—60, ניתחתי את הביקורת שהעלה הרב אליעזר ברקוביץ על התיאולוגיה של הרב אברהם יהושע השל. הסתבר כי הדברים בהם האשים ברקוביץ את השל, היו גם אלו שבהם 'לקה' הוא עצמו. לאור זאת, הצעתי כמה כיווני מחשבה לגבי הפוטנציאל הפורה שעשוי להיות למחלוקת בחיינו. שכן בניגוד לדעה רווחת, העלאת ביקורת עשויה להיות דוקא ביטוי לאכפתיות ולקִרבה. האם יש סיכוי לדיאלוג?

ההאמנוֹת בנושא המוות והאלמוות במשנת רח"ה במבחן ההכרעה ההלכתית

קוראיו המעולים, הספורים והמסורים של אתר זה ודאי שמו לב שסוגיית ההאמנוֹת (beliefs) בנושא החיים והמוות תופסת מקום לא מבוטל במחשבותיי. הדבר נובע במידה רבה ממאמר עליו עבדתי בנושא זה, בעקבות כנס על פילוסופיה של ההלכה והמוות במכון ון-ליר, בו הרצתי בנושא. במשך תקופת הכנת המאמר קראתי חומרים מרתקים בסוגיית המוות והאלמוות. תוצאת תמונה עבור הרב חיים הירשנזון

המשך…

ימין ושמאל: לעִנין מה?

ימים קשים עוברים על העולם הזה: בסוריה מתרחש כבר שנים טבח נוראי, שמגיע כמעט לממדי השואה הארמנית, ובימים האחרונים התבשרנו על שיא (או שפל) נוסף בטבח האיום הזה, ויש לקוות שמנהיגי העולם לא יפעילו כלפיו את מדיניות היד הנעלמה.

לצד זאת, מתרחש בישראל תהליך פירוק שיטתי ששפיכות הדמים גלומה בו עדיין רק במובלע: ראש ממשלת ישראל ושלוחיו עמלים על פירוק השידור הציבורי. צעד חמור מאד, לא רק בגלל שרה"מ נמצא בניגוד עניינים חמור (הוא מוטב של עיתון שהוא מוטב של מצב שבו תקטן עוד יותר התחרות בתחום התקשורת בישראל) אלא כי פירוק השידור הציבורי משמעותו היא ששידור ציבורי איכותי המנסה לשפר ולתקן ולבקר את הטעון שיפור, לא יהיה חופשי לומר את דברו, אלא יהיה כפוף לאינטרסים מסחריים ולבעלי הון. וזה, במצב שבו ברור לכולנו שחופש הביטוי ב'שוק החופשי', כלומר ברשתות החברתיות, דומה יותר ויותר לדיקטטורה. אריאל סרי-לוי הגדיר יפה את האיזון הראוי בין השידור הציבורי לבין התחום הפרטי:

המשך…

ראיון ברדיו 'מרכז העיר' בנושא מחשבת ישראל והפרגמטיזם האמריקאי

אמש התראיינתי לרדיו מרכז העיר בירושלים, אצל דוד גודמן, בנושא מחקר הדוקטורט אותו אני מתעתד להגיש הקיץ, כלומר מחשבת ישראל והפרגמטיזם האמריקאי. בין השאלות שעלו: האם ההלכה משתנה? והאם המסורת היהודית דוגלת בחסינות מביקורת? ומה הקשר לשירו של אמיר דדון, 'אור גדול'? ראו (כלומר האזינו) כאן.

  • סליחה ומחילה למאזינים: בדקה 35:17 אמרתי דקרט במקום פירס. כפי שאמרו הפרגמטיסטים, כולנו מוּעדים לטעוּת.

אהרן כפרגמטיסט – לגנאי או לשבח?

פרשת כי תשא: אהרן כפרגמטיסט – לגנאי או לשבח? (התפרסם בשבת שלום, גליון 1001, פרשת כי- תשא ה'תשע"ז. לגליון בגרסתו המודפסת ראו כאן)

פרשתנו פותחת בכופר הנפש, מחצית השקל, הנאסף לצרכי אוהל מועד, חֵלֶף הנגף העלול לפקוד את בני ישראל בזמן מפקד האוכלוסין: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" (שמות ל, י"ב). סכנת הנגף מתממשת בפרשה לאור סיבה אחרת, והיא חטא העגל, שלאחריו "וַיִּגֹּף ה' אֶת הָעָם" (שמות לב, ל"ה). באחד ההבטים של חטא זה אתמקד כאן.

המשך…

הכנסה בסיסית לכולם – האמנם?

בעת האחרונה עולה הרעיון שמדינות מפותחות יספקו לכלל אזרחיהן קצבה או 'הכנסה בסיסית אוניברסלית' (Universal Basic Income, או UBI; להלן הב"א) שאמורה לאפשר קיום במצב שבו אלגוריתמים ורובוטים דמויי-אדם (humanoids) עלולים לדחוק בתוך שנים לא רבות חלק עצום של בני-האדם משוק העבודה (התחזיות אינן נופלות מעשרות אחוזים). הבה נזכיר למי שחושבים שמדובר בתחזית מופרכת, כי היפנים הכריזו שבכפר האולימפי בטוקיו בשנת 2020 לא יהיו בכלל עובדים אנושיים, רק רובוטים. אם נשים רגע בצד את השאלות לגבי האם ראוי שמקצועות מסוימים (אותם אני מכנה 'מקצועות מוכווני-אדם') יוחלפו בידי רובוטים דמויי-אדם, לגבי הקשר בין עבודה ומימוש עצמי, וסוגיות חברתיות נוספות, עדיין עולה השאלה: האם רעיון ההב"א הוא ריאלי ויש לו קיימות כלכלית? האם מדינות יוכלו להתקיים כך?

המשך…