בלי אנושיות אין חינוך

מאמר דעה זה פורסם בקשר עין, גליון 258, אפריל 2016, עמ' 74–75. בגליון, שכותרתו היא עתיד החינוך? e-ודאות, כלולים 33 מאמרים מאת הרב שי פירון, פרופ' יזהר אופטלקה, ד"ר הגר גלברד שגיב ואחרים, ומומלץ בחום לקראו במלואו. דומה כי קו פרשת המים נסוב על השאלה האם עלינו לדבוק באנושיותנו ולהתעקש על אנושיות ילדינו, או שעלינו 'להכין' את ילדינו לעולם פוסט-הומני, תוך ויתור מוחלט מראש על המאמץ לשמור על אנושיותם ואנושיות החברה שלנו. אני תקוה שבכל זאת נשכיל לבחור בחיים אנושיים.

בלי אנושיות אין חינוך: טכנולוגיה – כן, טֶכנוֹלוּציה – לא

חינוך במיטבו הוא הדרך של מסורות אנושיות להעביר את ערכיהן לדור הבא באופן מילולי וככל האפשר פעלתני וחווייתי.[1] לאן פני החינוך בעתיד? אנו חיים בעידן שבו הישגיו המדעיים והטכנולוגיים של האדם הביאו לתועלות רבות, אך גם לסכנות שטרם ידע המין האנושי:

מדע הוא הניסיון להבין את העולם; טכנולוגיה היא הניסיון לשלוט על העולם… הטכנולוגיה מתפתחת והולכת והאנושיות שלנו הולכת ונמחקת… פעם הטבע איים להשתלט על האנושיות שלנו; היום מאיימים עליה האמצעים שפיתחנו על מנת להשתחרר מהשליטה של אותו טבע. (מיכה גודמן, 'התייוונות 2013: מתנתקים מהסלולר כדי להתחבר', מעריב (3.12.2013).

אבקש לטעון כי השאלה לגבי עתיד בתי הספר היא השאלה הבסיסית על עתיד אנושיותנו. מהי אנושיוּת? דומני כי הרכיבים הבאים חיוניים להגדרתנו כיצורי-אנוש, או כנבראים 'בצלם אלהים': קיום שאינו מנותק מהעולם הטבעי-אורגני, ישות גוף-נפש אחדותית, זיקה מילולית ואחריות מוסרית לזולת ולחברה, כבוד האדם וייחודו, חירות ואוטונומיה וזכות לפרטיות. שמירת אנושיותנו – על שלל רכיביה – תלויה אפוא בטיב החינוך שנעניק לילדינו.

טכנולוגיה – כן, טֶכנוֹלוּציה – לא

אם ברצוננו לדבוק באנושיותנו, הרי שיש להעמיד את המוצרים הטכנולוגיים (וגם את אלו המציגים עצמם כ'חזון העתיד' או אף מאיימים עלינו שאם לא נשתמש בהם – נִכחד) למבחן האנושיוּת. אלו מהם המתיישבים עם אנושיותנו, מטפחים ומשרתים אותה, ראויים לשם טכנולוגיה; אלו שחותרים תחת אנושיותנו ומבקשים להפכנו ליצורים רובוטיים הנשלטים מרחוק, חסרי זיקה ואחריות לזולת – הם מה שכיניתי לאחרונה טֶכנוֹלוּציה, כלומר, טכנולוגיה שמטרתה או תוצאתה היא 'העברתנו לשלב הבא באבולוציה' שלפי הפוסט-הומניזם שייך ל'יצורים חכמים', רובוטים ואינטליגנציה מלאכותית.

מי צריך לסגל את עצמו למי?

פעמים רבות נשמעת הטענה שבתי הספר צריכים "להתאים את עצמם למציאות הטכנולוגית החדשה". ואולם כפי שטען ניל פוסטמן

התפקיד שעל הטכנולוגיה החדשה למלא בבית הספר או בכל מקום אחר הוא נושא שיש לדון בו ללא פנטזיות היפראקטיביות וקריאות התפעלות… מדובר בעסקה… הטכנולוגיות נותנות ולוקחות, לפעמים במידה שווה, לפעמים נותנות יותר, ולפעמים לוקחות יותר. (ניל פוסטמן, קץ החינוך: הגדרה מחודשת למטרות בית הספר, מאנגלית: אמיר צוקרמן, ספרית פועלים, רעננה תשנ"ח, עמ' 41 (שם הספר הוא דו-משמעי במכוון: End משמעו באנגלית 'קץ' וגם 'תכלית').

ניל פוסטמן, 1931–2003

 

בתי הספר – עם כל הפגמים שיש בהם – מספקים לתלמידים חוויה חשובה של למידת-שיח ויחסי גומלין אנושיים. ראוי גם להזכיר למי שמבקשים להכפיף (שלא לומר לכופף) את בתי הספר ל'עתיד', כי דור ההיי-טק הישראלי הצעיר (ובכללו שר החינוך נפתלי בנט) רכש את מיומנויותיו במערכת החינוך ה'ישנה', שבה היו גם שיעורי מלאכה ונגרות.

את 'הלם המסכים', לעומת זאת, סופגים התלמידים די והותר בשעות אחה"צ והערב, כפי שמיטיב להזהיר תמיר ליאון. על פי דוח ה-OECD בשם "תלמידים, מחשבים ולמידה" (אוקטובר 2015) מִחשוּב-יתר וריבוי-מסכים נוטים לפגום בהישגים הלימודיים אם אינם מגובים בטיפוח אוריינות והוראה אנושית איכותיות, והמסכים במובן זה הם חלק מהבעיה, לא מהפתרון. יש צורך דוקא לפתח אצל התלמידים (ובואו נודה, גם אצלנו המבוגרים) מודעוּת ביקורתית:

גם אם בתי הספר לא יעשו דבר, רוב האוכלוסייה תדע להשתמש במחשב… בדיוק כשם שרוב האוכלוסייה למדה לנהוג במכונית בלי ללמוד זאת בבית הספר… מה שעלינו לדעת על מכוניות – בדומה למה שעלינו לדעת על מחשבים, על הטלוויזיה ועל טכנולוגיות חשובות אחרות – אינו כיצד להשתמש בהן אלא כיצד הן משתמשות בנו. (קץ החינוך, עמ' 43, ההדגשה אינה במקור).

תובנתו של פוסטמן מטרידה כשאנו רואים גופים עסקיים-פרטיים המבקשים להשתמש בתלמידי החינוך הציבורי כ'אקסלרטור' או שפן-ניסוי. בייחוד חמור הדבר כשמדובר בנסיונות להחדרה לבתי-הספר של טכנולוגיות שנויות במחלוקות (או 'טכנוֹלוּציה') כמו משקפי מציאות-מדומה (VR), שאפילו במדורי הטכנולוגיה נמתחות ביקורות על הנזקים החמורים והדה-הומניזציה העלולים להיגרם על ידן.

משקפי VR. יעודדו אסקפיזם? לפי דוח ה-OECD, יש לפקפק האם הם יתרמו לקידום הלמידה ויפתחו את כישורי התלמידים

האם שכח משרד החינוך שבתי הספר אמורים להיות בראש ובראשונה מרחב של חינוך ולמידה, של פתיחת צֹהר אנושי מושכל לזולת ולעולם הזה? באמצע שנות התשעים, לפני פריצת העידן הדיגיטלי, צפה פוסטמן את הבעיה הזאת:

 

אנו פוגשים תלמידים ש"משעמם להם בעולם האמיתי". מה המשמעות של "משעמם להם בעולם האמיתי", בפרט כשמדובר באנשים כה צעירים? האם טיול במציאות מדומה עתיד לרפא בעיה כזאת? ואם כך, האם הצעירים המוטרדים ירצו לחזור לעולם האמיתי? (קץ החינוך, עמ' 41)

בניגוד לכיוון ה'סְבַלְתנִי' המנסה למכור לתלמידים 'חוויות' מדומות, יש להתמקד בשיפורו של בית הספר כדי שישרת טוב יותר את טיפוח אנושיותם וכישוריהם החברתיים והיצירתיים של ילדינו. זניחת יעדים אלו והכפפת החינוך ליעדים חיצוניים ו'עתידיים' אינה רק מעילה באנושיותם, אלא אף אינה יעילה:

עם כל הפופולריות הרבה שאֵל היעילות הכלכלית נהנה ממנה, אין בכוחו ליצור סיבות מספקות לחינוך הבית-ספרי… אילו היינו יודעים, למשל, שחפצם של כל התלמידים הוא להיות ראשי תאגידים עסקיים, האם היינו מאמנים אותם בקריאת תזכירים, דוחות רבעוניים… ולא מבלבלים את דעתם בשירה, במדע ובהיסטוריה? איני חושב כך. ושום אדם לא יחשוב כך. התמחות בתחום מסוים נוצרת רק באמצעות יכולת כללית יותר, או במילים אחרות, יעילות כלכלית היא מוצר לוואי של חינוך טוב. כל חינוך שייסוב בעיקר על יעילות כלכלית יהיה מוגבל מכדי להיות שימושי, ובכל מקרה, יגמד את העולם כדי עלבון של ממש לאנושיות. או לכל הפחות יגמד את עצם הרעיון של לומד טוב מהו. (קץ החינוך, עמ' 33, ההדגשה אינה במקור)

בתוך כל זאת, אל לנו לזלזל במרכיב הסדר, הקבוצתיוּת והמשמעת בבית-הספר, האחראים במידה רבה על הפקתו של החינוך האנושי הערכי:

מצויות בידנו שפע של ראיות לכך שלוקח שנים רבות ללמד את הדברים בבית הספר לפני שהם מתקבלים ומופנמים על ידי התלמידים… התהליך הזה נקרא יצירת אנשים בני-תרבות. דומה שאֵל הטכנולוגיה אינו מתעניין בתפקיד זה של בתי הספר. (קץ החינוך, עמ' 45)

האם נדחק את קצם של החינוך ובתי-הספר, או נשכללם לאור מטרותיהם הראויות?

מודעות פרסומת

3 תגובות

  1. מאמר מעניין. אני מסכימה שחשוב דווקא בעידן שלנו לחדד את מרכזיות צלם הא-לוהים שלנו ושל ילדינו, ולזכור שאנו לא מעוניינים שהתוצר של החינוך שלנו יהיה אנשים בעלי יכולות טכנולוגיות (מופלאות ככל שיהיו), המתנהלים מתוך חוסר אינטיליגנציה רגשית, "ידענות מפגרת", והעדר מיומנויות חברתיות-אנושיות בסיסיות, החשובות לאין ערוך יותר בחברה שלנו, אם אנחנו מעוניינים שישאר בה צלם א-לוהים….

  2. העמדה של פוסטמן מעניינת מאוד (ולא היתה מוכרת לי). אבל מה הרלוונטיות שלה להיום? עולם המחשוב של היום הוא הרבה מעבר למה שהוא היה בשנות התשעים. ותלמיד שאינו מצוי בעולם הזה אינו דומה כלל למישהו שלא למד נהיגה. זה הא"ב של העולם בעידן שלנו, והנגישות לתעסוקה ולעולם התכנות בשנים הבאות תהיה חסומה בפני תלמידים שהתעסקו רק בנגרות.

  3. תודה מעין. לגבי הערתך, אנונימוס, כמובן שבעולם המחשוב יש ערך רב, וניתן לעשות באמצעותו עבודה חינוכית ודידקטית חשובה. הענין הוא שלחינוך יש יעדים אנושיים, שלאורם צריך להיקבע השימוש (ולעתים גם אי-שימוש) בטכנולוגיה לסוגיה.

מה דעתך?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s