לא להכנע למחריבי הדיאלוג

האוירה בישראל מתוחה מאד. ואיני מדבר על זה שהפכנו להיות משת"פים של אבו-מאזן להענשת תושבי רצועת עזה, אלא על תהליכים פנים-מדינתיים בעייתיים מאד בישראל בעת הזאת.

שרת התרבות רגב מבקשת למנוע ולצנזר עשייה תרבותית, בשם טיעון מופרך כמו 'חופש המימון' (מופרך, כי לאנשי ציבור באשר הם יש בעיקר חובות ומחויבויות, והרבה פחות מכך 'חופש'); ה'קוד האתי' המוצע על ידי פרופ' אסא כשר מבקש לאסור על שיח בין-אנושי בין כותלי האוניברסיטה (ראו פרק ג.5); רה"מ נתניהו מפרק במחי יד סיכום על עזרת ישראל בכותל המערבי שהושג במאמצים מרובים, ומעביר מסר קשה ומעליב ליהדות התפוצות, ובייחוד לתנועה הקונסרבטיבית והרפורמית. למעשה, הדבר עומד גם בניגוד למגמה המתרחבת של החתירה לשוויוניות דתית מתונה ושקולה, אשר קונה לה שביתה בציונות הדתית הישראלית. ואגב, יש גם חרדים רבים שבאים לרחבה בקשת רובינזון בכותל בשביל לחגוג באופן משפחתי את בר/בת המצווה.

מדינת רפורמית הרודפת באובססיביות רפורמים

הדבר המוזר הוא שמדינת ישראל היא רפורמית לעילא ולעילא, כמעט בכל עניין אפשרי: כל שר שאינו חתום על מספר נאה של 'רפורמות' לא יצא ידי חובתו. לא משנה האם זה תיקון או קלקול, העיקר "לשנות"; בשם דוקטרינת ה'חדשנות' מוכנס השכל הישר להקפאה עמוקה, וגם הוכנסה לכותל המערבי עצמו – שלכאורה מצוי ב'שליטה שמרנית וחרדית' – טכנולוגיה המצטיירת כאנטי-יהודית. אבל בישראל, הרפורמים לענייני דת ויהדות הם השעיר-לעזאזל שהוצאת-הקיטור האובססיבית עליו היא כנראה זו שמאפשרת את הרפורמיות הישראלית בשאר העניינים. הניגוד המוזר בין 'מסוממי הקידמה וההתפתחות' (כלשונו של מאיר אריאל ז"ל) לבין השמרנות החרדית כנראה אינו ניגוד אלא סינרגיה – שני הקטבים של הקיצוניות מזינים זה את זה היטב.

גם למצב הקיים בפוליטיקה הישראלית הגענו במידה רבה בגלל קיצוניות מהכיוון ההפוך. קשה להניח שהציבור הרחב היה נותן למהלכים הממשלתיים ההזויים דלעיל לקרות, אלמלא היינו רואים אנשים שמבזים באורח חסר-תרבות את סמלי המדינה שבה הם חיים, בשם האומנות וחופש ביטוי; אנשי אקדמיה הקוראים לחרם בינלאומי על כלל אזרחי המדינה, במקום להתפטר מתפקידם הבכיר והמתגמל באוניברסיטה; בהקשר של משבר הכותל הנוכחי, תרמו לשערוריה דוקא מצדדי ההפרדה המוחלטת בין דת ומדינה. שכן בפועל, החלשת הרבנות הראשית וזניחת המאמץ לגיבוש עמדה ממלכתית במסגרתה בסוגיות חשובות כמו גיור, מערך הכשרות והמקוואות, חיזקה לאורך השנים בעיקר את ההקצנה החרדית, והחלישה את המוטיבציה לחשיבה פרגמטית בקרב אנשי הציונות הדתית. ההזנה ההדדית של שני הקטבים אינה מקרית: כמו אצל מצדדי ההפרדה בין דת למדינה, גם אצל חרדים רבים היתה עמדה אנטי-ממלכתית חזקה (שדוקא נחלשה בשנים האחרונות, לטובת ממלכתיות).

 

לא להכנע למחריבי הדיאלוג

דברים נוספים אשר מטרידים מאד מסביב לסוגיות הללו, הם הנסיון להציב חומות כנגד השיח הבין-יהודי והבין-אנושי, הנסיון להגביה חומות אלו, ובמקרה של ה'קוד' של אסא כשר, גם נסיון להצבת שומרים שימנעו את עצם קיום הדיאלוג. הרקע הבעייתי לכל זה הוא העובדה ששיח הזהויות המודרני עסוק מאד בסכסוכים בין בני-אדם, אך מקדיש תשומת לב מועטה מדי למאמצים הנדרשים לשם בניית אמון ושיתוף פעולה.

במאמר שפרסמתי לאחרונה, בשם 'אתגר האל האכפתי: התיאולוגיה במשנת אברהם יהושע השל בראי ביקורת אליעזר ברקוביץ', זהויות 8 (2017), עמ' 43—60, ניתחתי את הביקורת שהעלה הרב אליעזר ברקוביץ על התיאולוגיה של הרב אברהם יהושע השל. הסתבר כי הדברים בהם האשים ברקוביץ את השל, היו גם אלו שבהם 'לקה' הוא עצמו. לאור זאת, הצעתי כמה כיווני מחשבה לגבי הפוטנציאל הפורה שעשוי להיות למחלוקת בחיינו. שכן בניגוד לדעה רווחת, העלאת ביקורת עשויה להיות דוקא ביטוי לאכפתיות ולקִרבה. האם יש סיכוי לדיאלוג?

מודעות פרסומת

2 תגובות

  1. חוק הגיור המוצע הוא בהחלט בעיה. השאלה היא איך יוצרים דיאלוג לשם קידום החלטה אחראית משותפת בנושא זה. בתנועה הרפורמית והקונסרבטיבית בארה"ב מוכנים להתפשר מאד לגבי מעמדם של לא-יהודים בקהילות יהודיות, ואפשר לקוות שיהיה ניתן למצוא נכונות להתפשר עם עם-ישראל היושב בציון לגבי סטנדרט בסיסי של גיור.

מה דעתך?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s