מחבר: נדב ברמן שיפמן

על ההֲדָטָה, או: תרומת השבת לאנושיוּת

נלחמים באנושיות האדם

המתקפות על האנושיות בעת הזו מתעצמות, ולעתים נראה שהטרור הנורא הוא כסות יעילה למסמוס השיח הציבורי על כך. למשל, קצין קשר ראשי בצה"ל מספר לנו היום על עידן 'הלוחם הדיגיטלי'; לא מוסר לחימה אנושי, לא רוח המפקד, אלא ספרוֹת קטלניוֹת. זה מה שנשאר מהחזון

אימון החוסן הנפשי החדש של צה"ל // צילום: דובר צה"ל

תדע כל אם עבריה שהפקירה את ילדיה ביד אלגוריתמים ואלקטרודות שהוסמכו לכך?

הציוני שבגינו הקמנו כאן מדינה. כיוון פעולה דומה עולה בניסוי מיותר של צה"ל לצמצום הלם קרב, המיועד להיות מבוצע על כלל הלוחמים, בטרם חוו הלם-קרב כלשהו, וזה בזמן שצה"ל מפקיר הלומי קרב ממלחמת צוק-איתן. הניסוי הזה הוא חמור במיוחד, לאור העובדה שחלק ניכר מההתאבדויות בצה"ל (כמו בכל מקום אחר) קשורות דוקא לתופעת הבדידות, אותה דור המתגייסים הנוכחי חווה בעוצמה רבה מקודמיו בגלל המסכים להם הוא מכור. אז בשביל לצמצם הלם קרב עתידי של חלק קטן מהלוחמים, מטמטמים לכולם את המוח? בשביל זה שולחים הורי ישראל את ילדינו לצה"ל? כצאן לניסויים בבני אדם?

רבותיי, זו הדטה. כן, בניגוד לטענות הרווחות לגבי 'הדתה', מה שמתרחש בישראל בעת הזו הוא בעיקר הוא הדטה, מלשון data, או 'דת-המידע', כפי שכינה זאת פרופ' יובל נח הררי בספרו השני. אז ראשית, לגבי ה'הדתה' בבתי הספר הממלכתיים, מה שיש בשנים הללו בישראל הוא בעיקר מיקור-חוץ של עמותות סהרוריות שנכנסות לחינוך הממלכתי. בזה אפשר וצריך לטפל מיידית, בלי בלבולי מח טהרניים של 'חילון' שהם בסך הכל הצד השני של הטהרנות החרדית לגבי 'דת'. הדת, כשלעצמה, ממש אינה הבעיה כאן. ההדטה, מצידה, מבקשת לחסל את האנושיות לטובת הפיכת בני-אדם לרובוטים, ובמקביל להכניס רובוטים לחיינו הפוסט-הומניים. כל זה הוא בפשטות פוסט-ציונות, ממש כמו חיסול החקלאות בידי הממשלה הנוכחית. אלא שכפי שטען גדי טאוב, השמאל הישראלי שכח את החיוניות של רעיון הלאומיות, ולכן כאשר הממשלה הנוכחית מקדמת בכמה עניינים מדיניות הזויה לחלוטין, אין כמעט 'כלבי שמירה' שיתריעו על כך.

 

ה'חזון': פירוק צה"ל למיליציות רובוטיות-דיגיטליות?

בנוסף על ה'אילוף הדיגיטלי' דלעיל, נתבשרנו בכתבה של אלכס פישמן במוסף השבת של ידיעות אחרונות כי הרמטכ"ל אייזנקוט מתכנן לפרק את צה"ל ל'ארבעה צבאות', שלדבריו יועמקו פערי השכר בין לוחמיהם. יש כבר היום פערי שכר, זה לא חדש; ויש גם היום לוחמים המתמקצעים בתפקידם וחותמים קבע, וגם זה לא חדש. מה שחדש הוא זרעי השיח על פירוק הצבא האחד, שיבשר ככל הנראה את חיסול הדמוקרטיוּת שלו (המגולמת, כידוע, בצבא-העם), וגם יסלול את הדרך להפרטתו של צה"ל ולהפעלתו על ידי מיליציות דיגיטליות-רובוטיות פרטיות. הרי מה הבעיה של צה"ל להמציא שמות חדשים לארבע הזרועות המתוכננים הללו? המצאת שמות וראשי-תיבות היא מומחיות ידועה וגם ותיקה של צה"ל, אז למה הרמטכ"ל מתעקש לומר שצה"ל יהפוך לארבעה צבאות? האם בשביל לקדם מהלכים מעין אלה אנו משלמים לרמטכ"ל את משכורתו?

ובכן, מה בתכנית? אבדן ערכים מוחלט, בדמות צבא ללא 'מגע יד אדם', ומיקור חוץ מלא של האחריות המוסרית שלנו. יש רק בעיה קטנה, מנקודת מבט יהודית, כיון שבתנ"ך אנו מצויים – כמו כל בני נח – "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט 6), אין לאדם הגון שום סיבה להניח שצבא של רובוטים שיחליטו על דעת עצמם את מי להרוג, ויבצעו זאת ללא שיקול דעת אנושי, הוא יעד שיש לשאוף להגשמתו. זהו חזון מפלצתי, שחברה הגונה היתה מוקיעה את המצדדים בו. למרבה הצער, מדובר בחזון בלהות, שמדינת ישראל דוהרת אליו בריצת-אמוק נטולת חשיבה בכלל, וחשיבה מוסרית בפרט.

 

במה איננו נלחמים?

בישראל יש 'רשות לאומית למלחמה (לא פחות!) בסמים ובאלכוהול'. זה כמובן הגיוני. ומה עם סמרטפונים המשדרים לילדי ישראל המתה והזניה מתועדות? מה עם טכנולוגיות מפוקפקות כמו קסדות VR, שכל בר-דעת יכול להעריך את נזקיהן, אך אין עליהן עדיין מספיק מידע, בין השאר כי הטכנולוגיה הזו נכשלה בשוק הפרטי? המצב הנוכחי בישראל הוא עיוורון חברתי והורִי מובנה תוצאת תמונהומקיף ביחס לנזקי המסכים. למה, למשל, אין סימון על מוצרים כאלו (בדומה לסיגריות ואלכוהול) המזהיר שמדובר בטכנולוגיה שנזקיה עדיין לא ברורים עד תום, ושברור שהצמדתה לראש של ילדים בודאי לא יקטין את הסיכוי הגובר שלהם לחלות בסרטן? העוורון ביחס לטכנולוגיה הוא מובנה, ובאופן לא מפתיע הוא גובר בהאלהה, כלומר באלילות. חוקר החינוך והטכנולוגיה ניל פוסטמן ראה היטב את הנולד, כשתיאר את אחד הכללים להבנת ההתפתחות הטכנולוגית:

"טכנולוגיה חדשה בדרך כלל אוסרת מלחמה על טכנולוגיה ישנה. היא מתחרה בה על זמן, על תשומת לב, על כסף, על יוקרה ועל "תמונת עולם".

(קץ החינוך: הגדרה מחודשת למטרות בית הספר, מאנגלית: אמיר צוקרמן, ספרית פועלים, רעננה תשנ"ח, עמ' 158)

ובכן, אין פלא שבימים אלה ממש מסתובבים מאכערים של קסדות VR בישובים דתיים ומשדלים ילדים (בין השאר בגילאי בי"ס יסודי!) לעשות 'סיור בבית המקדש' בקסדות VR. לא הספיק  להם להכניס את הטכנולוגיה הקרטזיאנית המפוקפקת הזו לכותל המערבי. רבים מהורי ישראל כבר אִבדו לגמרי את שיקול הדעת, וכשמביאים להם את החפיץ הזה ליישוב בחינם, הם אומרים לעצמם משהו כמו "נו, לא נורא, רק לזמן קצר, וזה בחינם". אבל הרי אף אחד לא סיפר להם שקסדות VR הן הרואין דיגיטלי. האם הורה אחראי היה מזריק לילד שלו 'קצת' הרואין? ולאור דברי פוסטמן, האם ההורים הקוראים טור זה עדיין מתפלאים למה רשויות המדינה – למשל משרד החינוך או הבריאות – לא סיפרו להם שהמאכערים עם ה-VR הם מסוכנים?

על סרטן המוח שעלול הילד לחטוף, על ההתמכרות לסיורים ב'ממלכת השמיים' (הרי זה לא יגמר ברבע שעה של צפיה – זה ממכר); על זניחת הקשרים המשפחתיים והחברתיים והפעילות הגופנית של הילד – את כל זה המאכערים של הVR כנראה לא טורחים לספר להורים. זו גם כנראה הסיבה שהמאכערים לא משאירים פרטים מזהים על הפלאיירים אותם הם מפיצים. מי רוצה לחטוף תביעה על סרטן מח שהוא גרם לילדים חסרי-ישע? אז האם הפלסטינים או המוסלמים התחרפנו, או שהחברה הישראלית מאבדת את עצמה לדעת? מוזמנים לענות בעצמכם.

 

המוסלמים בישראל: תזכורת חיונית לאנושיות שבה מועלת ההֲדָטָה

הפלסטינים יכולים וצריכים להיחשב בעבורנו לא רק ל'גר', במובן המקראי של לא-יהודי השכן לנו, אלא גם כתמרור אזהרה מוסרי לגבי התנהגותנו. אולי זה בעצם מה שטוען המקרא עצמו, ואולי גם מה שטען מיכה גודמן לגבי ספר דברים. האתגר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני יכול וצריך להזכיר לנו את המורשת היהודית, שאותה ממשלת ישראל רומסת בגסות לא פעם (למשל בהלנת גופות אדם); להזכיר לנו שקודש זה לא 'פאן', כפי שהמאכערים של ה-VR מנסים לומר בחלקת-לשון, ושאמונת הייחוד אינה עולה בקנה אחד עם האלהת-חפיצים. אתגרי הסכסוך הישראלי-פלסטיני עשויים וצריכים להזכיר לנו שמגמת ההדטה בישראל היא בעיקרה אנטי-יהודית.

תוצאת תמונה עבור יובל נח הררי

פרופ' יובל נח הררי. ביקורת מוסרית חשובה

בניגוד ל'קוד' ההשתקה השערורייתי שהציע פרופ' אסא כשר, ציין יובל נח הררי בראיון לנחום סרנה בידיעות אחרונות כמה מהאתגרים המוסריים הקשורים ל'דת המידע' בהקשר הישראלי-פלסטיני. למשל, החשיבות שפרופסורים למדעי המחשב באוניברסיטה יוכלו לדון בכיתה בהיבטים אתיים של טכנולוגיות חדשות, לדוגמה (בלשון הררי) "האם נייצר כלי נשק אוטונומיים לחלוטין, למשל מל"ט שפותח באש על דעת עצמו?"

 

האם השבת תעזור לנו להנצל מעצמנו?

בתוך כך, נדמה שאחת התקוות האחרונות שלנו לקימומה של האנושיות במציאות המורכבת הזו, היא השבת. כן, השבת. במאמר שפרסמתי כעת בעמודים 783 (4), עמ' 6-2 עמדתי על הערכים הדתיים-אנושיים החשובים הגלומים במצוות השבת, על האופן בו תובעת מאתנו השבת להנכיחם ולא להתכחש להם, על הסכנה שהֶסדרים פוליטיים לא–אחראיים יפגעו בהם לאור שיקולים מסחריים לא-ענייניים, ועל האופן שבו השבת מאירה את תופעת הבדידות, המאפיינת כל כך את המודרנה. האם השבת תעזור לנו להתמודד עם סכנות הדה-הומניזציה בעת הזו?

 

אנו מגש הנירוסטה של עגל הזהב

בטור מופתי של אור פז עברי, ראש מכינה קד"צ יפת"ח, תחת השם 'ישראל 2017 – אנייה נושאת מטוסים או מדינה נושאת עַם?', שפורסם הבוקר בעיתון המרשתת דבר

נתניהו על נושאת המטוסים האמריקאית, היוםראשון, הוא מצטט את ההתבטאות התמוהה של רה"מ נתניהו השבוע, על סיפונה של נושאת המטוסים ג'ורג' וו. בוש העוגנת מול העיר חיפה:

"אנו עומדים כעת על סיפונה של נושאת מטוסים אדירה של ארצות הברית של אמריקה, ומספר קילומטרים מכאן נמצאת נושאת מטוסים אדירה נוספת של התרבות המשותפת שלנו – שמה מדינת ישראל."

המשך…

לא להכנע למחריבי הדיאלוג

האוירה בישראל מתוחה מאד. ואיני מדבר על זה שהפכנו להיות משת"פים של אבו-מאזן להענשת תושבי רצועת עזה, אלא על תהליכים פנים-מדינתיים בעייתיים מאד בישראל בעת הזאת.

שרת התרבות רגב מבקשת למנוע ולצנזר עשייה תרבותית, בשם טיעון מופרך כמו 'חופש המימון' (מופרך, כי לאנשי ציבור באשר הם יש בעיקר חובות ומחויבויות, והרבה פחות מכך 'חופש'); ה'קוד האתי' המוצע על ידי פרופ' אסא כשר מבקש לאסור על שיח בין-אנושי בין כותלי האוניברסיטה (ראו פרק ג.5); רה"מ נתניהו מפרק במחי יד סיכום על עזרת ישראל בכותל המערבי שהושג במאמצים מרובים, ומעביר מסר קשה ומעליב ליהדות התפוצות, ובייחוד לתנועה הקונסרבטיבית והרפורמית. למעשה, הדבר עומד גם בניגוד למגמה המתרחבת של החתירה לשוויוניות דתית מתונה ושקולה, אשר קונה לה שביתה בציונות הדתית הישראלית. ואגב, יש גם חרדים רבים שבאים לרחבה בקשת רובינזון בכותל בשביל לחגוג באופן משפחתי את בר/בת המצווה.

המשך…

ההאמנוֹת בנושא המוות והאלמוות במשנת רח"ה במבחן ההכרעה ההלכתית

קוראיו המעולים, הספורים והמסורים של אתר זה ודאי שמו לב שסוגיית ההאמנוֹת (beliefs) בנושא החיים והמוות תופסת מקום לא מבוטל במחשבותיי. הדבר נובע במידה רבה ממאמר עליו עבדתי בנושא זה, בעקבות כנס על פילוסופיה של ההלכה והמוות במכון ון-ליר, בו הרצתי בנושא. במשך תקופת הכנת המאמר קראתי חומרים מרתקים בסוגיית המוות והאלמוות. תוצאת תמונה עבור הרב חיים הירשנזון

המשך…

ימין ושמאל: לעִנין מה?

ימים קשים עוברים על העולם הזה: בסוריה מתרחש כבר שנים טבח נוראי, שמגיע כמעט לממדי השואה הארמנית, ובימים האחרונים התבשרנו על שיא (או שפל) נוסף בטבח האיום הזה, ויש לקוות שמנהיגי העולם לא יפעילו כלפיו את מדיניות היד הנעלמה.

לצד זאת, מתרחש בישראל תהליך פירוק שיטתי ששפיכות הדמים גלומה בו עדיין רק במובלע: ראש ממשלת ישראל ושלוחיו עמלים על פירוק השידור הציבורי. צעד חמור מאד, לא רק בגלל שרה"מ נמצא בניגוד עניינים חמור (הוא מוטב של עיתון שהוא מוטב של מצב שבו תקטן עוד יותר התחרות בתחום התקשורת בישראל) אלא כי פירוק השידור הציבורי משמעותו היא ששידור ציבורי איכותי המנסה לשפר ולתקן ולבקר את הטעון שיפור, לא יהיה חופשי לומר את דברו, אלא יהיה כפוף לאינטרסים מסחריים ולבעלי הון. וזה, במצב שבו ברור לכולנו שחופש הביטוי ב'שוק החופשי', כלומר ברשתות החברתיות, דומה יותר ויותר לדיקטטורה. אריאל סרי-לוי הגדיר יפה את האיזון הראוי בין השידור הציבורי לבין התחום הפרטי:

המשך…

ראיון ברדיו 'מרכז העיר' בנושא מחשבת ישראל והפרגמטיזם האמריקאי

אמש התראיינתי לרדיו מרכז העיר בירושלים, אצל דוד גודמן, בנושא מחקר הדוקטורט אותו אני מתעתד להגיש הקיץ, כלומר מחשבת ישראל והפרגמטיזם האמריקאי. בין השאלות שעלו: האם ההלכה משתנה? והאם המסורת היהודית דוגלת בחסינות מביקורת? ומה הקשר לשירו של אמיר דדון, 'אור גדול'? ראו (כלומר האזינו) כאן.

  • סליחה ומחילה למאזינים: בדקה 35:17 אמרתי דקרט במקום פירס. כפי שאמרו הפרגמטיסטים, כולנו מוּעדים לטעוּת.