מקרא יוצא / מדרש

פרשת חֻקַּת: בזכות המלים והחיים, כנגד הכוחנות והמוות

 

(דבר תורה שיראה אור בשבת הקרובה, פרשת חֻקַּת, בשבת שלום, גליון 1066 תשע"ח)

בפרשתנו מוצגים סיפורים העוסקים לכאורה בנושאים שונים מאד: (1) פרה אדומה; (2) הצמא במדבר והכאת הסלע על ידי משה ואהרן; (3) מות אהרן; (4) תלאות נדודי עם-ישראל בעבר הירדן המזרחי. לכאורה, הקשר בין כל אלה מקרי. אולם ניתן להציע שיש קשר מהותי בין הסיפורים עליו נעמוד להלן, הארוג במסרים הערכיים של התנ"ך.

  1. הפרשה פותחת במצוות פרה אדומה: "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל…" (במדבר יט ב). על מצוה זו רבו הפירושים והדיונים: כיצד יתכן שאפר הפרה מטמא עד הערב את שורף הפרה (שם, פס' ח), אך בה בעת מטהר טמאי-מת? האם ה'מסתורין' של מצוה זו מלמד על חוסר ההגיון של כלל המצוות? רוב הפרשנים ענו על כך בשלילה, וגרסו כי הפרה האדומה היא היוצאת מן הכלל המעידה על הכלל, שהוא התכליתיות של המצוות. למעשה, אפשר להצביע על תכליתיות המצויה גם במצוה זו. הרמב"ם (מורה נבוכים ג, מז), למשל, מצביע על התכלית של עירור 'יראת המקדש', המושגת על ידי דינים שונים של הרחקה מן המקום המקודש.[1] אפשר להצביע גם על תכלית רחבה יותר הקשורה לערך חיי-אדם, והיא העובדה שהעמסת קשיים על הליך הטיהור מטומאת מת, הופכת את סכנת ההיטמאות למת לחמורה יותר. ל'רגולציה' ול'בירוקרטיה' הזו יש תפקיד: יצירת כבוד כלפי ערך חיי אדם.
  2. לאחר מכן מספרת פרשתנו על הצמא הפוקד את בני ישראל במדבר: "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן" (במדבר כ, א-ב). תוספתא סוטה (יא, א) מבקשת להסביר את סמיכות מותה של מרים להתעוררות הצמא: "כל זמן שהיתה מרים קיימת היתה באר מספקת את ישראל, משמתה מרים אומר (במדבר כ) ותמת שם מרים וגו' ולא היה מים לעדה שנסתלקה הבאר". ה' מורה למשה ואהרן לדבר אל הסלע, בכדי שיוציא מים לשם השקיית העדה והצאן. אולם משה מתפתה לקצר תהליכי דיבור ולעבור לכח הזרוע: "וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם" (במדבר כ, יא). חטא זה, הנראה בעינינו שולי, הוא בעל משמעות רבה בעולם המקרא, שבו (כפי שטען יחזקאל קויפמן) ישנו מאבק כנגד המאגיה הקדומה הרואה באל 'נתון' בין כוחות עוורים, שאין כל משמעות לשיחה איתו או לדיבור אליו. כנגד זאת, מקדיש המקרא מקום נרחב לתיאור האינטראקציה המילולית בין האל לאדם, במוטיב החוזר 'וידבר ה' אל משה'. האל מדבר, וביכולת האדם להתכחש. משה ביקש לסגור את הפער בין דיבור למעשה באופן כוחני.
  3. חטאם של משה ואהרן לא היה אפוא רק 'חוסר אמונה' כללי באל, אלא חוסר אמונה בכוחן של מלים. חטאו של אהרן בכך נראה גדול יותר, לאור לקותו המילולית של משה ותפקידו של אהרן לנוכח זאת: "וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא […] וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה" (שמות ד, יד-טז). אהרן בא על עונשו החמור תוך זמן קצר, והוא מת ונקבר בהֹר הָהָר על גבול אדום, כאשר בגדיו ותפקידו מועברים לאלעזר בנו. אולם מדוע זכה משה לעונש כה חמור, בהיותו מוגבל בדיבורו? אפשר להציע, כמו שד"ל,

    "כי משמעות הסלע, וכמו שכתב בעל עקדת יצחק, שהיה להם לאמר: כה אמר ה': הסלע! תנה מימיך! הן אמת כי אין הנס גדול בדיבור מבהכאה, כי הכל שוה אצל הסלע, אבל מכל מקום לעיני ההמון הדיבור אל הסלע היה מתמיה יותר, והיה שם שמים מתקדש יותר".[2]

כלומר, דיבור אל סלע במדבר המחולל נביעת מים הוא בגדר נס, המעיד על האל, שכונן וברא את חוקי הטבע שהופרו. חוסר האמונה בכוחן של מילים עשוי להסביר את מניעת כניסתו של משה לארץ ישראל גם באופן הבא. אנו יודעים שחוקי המלחמה של התורה הם חמורים ובלתי מתפשרים (דברים כ). אולם הם אינם מהווים היתר חסר-גבולות לשפיכות-דמים, והם דורשים מהלוחמים איפוק וריסון, למשל במקרה של אשת יפת-תאר (דברים כא, י-יד). מכאן ברור מה הסכנה הרובצת לפתחו של מנהיג המוותר מהר מדי על כח המילים, לטובת כח הזרוע. אין בכך טענה שמשה היה אלים באופן מיוחד, אלא שיש כאן מסר שהתורה מבקשת להעביר.

  1. מסר זה מתחדד לאור סיפורי הנדודים של בני-ישראל בפרשתנו, מהם אנו למדים עד כמה מגונה היא הפעלת כח לא מידתית כנגד אנשים חסרי-כל, מזי רעב הצמאים למים. בני ישראל מתחננים למסדרון הומניטרי: "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר. אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ" (במדבר כא, כא-כב). אולם סיחון אינו בן-שיח של ממש: "וְלֹא נָתַן סִיחֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה וַיָּבֹא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל" (שם, פס' כג). מעשיהם של אנשי האמורי מקוממים במיוחד, כי לא זו בלבד שהם לא מאפשרים לישראל מעבר, הם אף יוצאים באופן אקטיבי להלחם בהם (כלומר בנו), בדומה לעמלק. הניצחון של ישראל על האמורי בקרב זה זוכה, ובצדק, לאהדת הקוראים. עם שקיבל את בשורת וחובת המגבלות על הכח ("לא תרצח", ויתר חוקי התורה), זוכה להגנה אלוהית עקב מחויבותו לברית מוסרית זו.

 

'האם הוצאת אותי מהשטעטל כדי שאהיה לקוזאק?'

יתכן אפוא שהכאת הסלע יצרה אצל האל חשש שמשה לא יעמוד בנסיון הקשה של מלחמות כיבוש הארץ. מי שמרביץ לסלעים בשביל לקצר תהליכים, עלול להפעיל כח מוגזם ולא מידתי כלפי אנשים בשר ודם שראויים לרחמים, מסר שהתנ"ך חוזר עליו פעמים רבות. גם כשבני אדם (כמו יונה הנביא) נואשים מבני-האדם, אלוהי ישראל מתעקש לומר כי אין לבני אדם זכות ליטול מבני אדם אחרים את צלם האלהים שבהם.

מסר זה חשוב במיוחד בימים אלה. לפני  זמן לא רב, רעשה הארץ מסביב ירי במחבל פצוע בחברון. לעומת זאת, בחודשיים האחרונים חל כנראה שינוי בהוראות הפתיחה באש בצה"ל, להפעלת אש קטלנית על מפגינים ועיתונאים לא חמושים ברצועת עזה, גם כשהם רחוקים מהגדר.

לאחר השתקה כוחנית של הקול היהודי[3] המוסרי שהשמיע קובי מידן בנושא, הורה הרמטכ"ל איזנקוט על הקמת ועדת חקירה, והציבור מצפה לפרסום מסקנותיה ולהפקת לקחים. אם אכן יתברר שניתנו פקודות קטלניות במקום להסתפק באמצעים לפיזור הפגנות (או, לחילופין, אם לא ניתנו פקודות כאלו ובכל זאת נעשה שימוש באש חיה, כאשר היתה אפשרות אחרת כדי למנוע פריצה של הגדר), מדוע הן לא נעצרו כבלתי-חוקיות בעליל בשום שלב בשרשרת הפיקוד, בדרך אל הצלפים בשטח (שחלקם אף ראו בחיסולים ה'מאתגרים' הללו מאורע מבדר). שאלות אלו חשובות לשם בירור הדרך הנכונה לשמור על בטחוננו בלי הרג מיותר, והן מתעצמות לאור שאלתו הנוקבת של אריאל הורביץ, בשירו 'סלון קטרינג':

אני […] קורא בעיתון כותרות / חיילת מביטה בי בעיניים נבערות / מאחוריה כפות איש מבוגר והיא לא מתביישת / להצטלם איתו – להעלות את זה לרשת / אני שואל אותך אבא קובנר – יהודי ענק – האם הוצאת אותי מהשטעטל – כדי שאהיה לקוזאק?".

מנקודת מבט הלכתית אפשר להציע כיוון נוסף למחשבה על המציאות הקשה והמורכבת הזו. לדעתו של שלום רוזנברג, השלכותיה של שמירת ההלכה על היחיד והחברה היהודיים היו בעיקר "מסורת של שלום ואי-אלימות", "שמירת ערכה של המשפחה" ו"אי ההיזקקות לשיכרות על כל גווניה וצורותיה", המעוגנים "בדיני שבת, כשרות – וביחוד ההימנעות מהדם – וטהרת המשפחה".[4] פרשת חוקת המהדהדת כאמור את ההתנגדות לאלימות שאינה לצורך, מזכירה לנו כי הכניסה לארץ-ישראל לא צריכה לסמא את עינינו כלפי חובתנו היהודית המוסרית, שאינה עולה בקנה אחד עם ההטפה הדרוויניסטית לפיה "החלש נידון להכחדה".[5] בשונה מכך, ובהתאם למוסר היהודי והאנושי הפשוט, האויב הוא אויב כי הוא אויב, כשהוא אויב. לא כי הוא חלש, ובטח שלא בגלל שהוא חלש. אלא אם הוכח אחרת, אדם הוא אדם, ואלא אם כן הוא קם עלינו באופן ישיר להרגנו, אנו היהודים איננו אמורים להיות שוחרי הכחדות, אלא חסידי תורת ה', תורת החיים.

[1] אין זה אומר שאין מקריות מסוימת בפרטי המצוות, אלא שאי אפשר לומר שמצוות התורה הן קונטינגנטית לגמרי (כפי שטען ישעיהו ליבוביץ, למשל).

[2]  מצוטט מתוך גליון פרשת השבוע של נחמה ליבוביץ (תש"ב) על פרשת חקת.

[3] שכן סימנן של בני ישראל הוא שהם ביישנין, רחמנים וגומלי חסדים (בבלי יבמות עט ע"א).

[4]  בעקבות הכוזרי: פרקי מבוא למחשבת ישראל, ספרית מעלה, ירושלים תשנ"א, עמ' 188.

[5] ראו למשל במאמרו של רה"מ בנימין נתניהו, 'בן גוריון, אנו מתקדמים במעלה ההר' (מקור ראשון, 10.4.2018).

 

* בעת כתיבת טור זה לא התעורר עדיין 'טרור העפיפונים', ואפשר לתהות באיזו מידה מעשים אלימים וחמורים אלה הם תגובה למדיניות הפתיחה באש הקיצונית עליה הורו שר הביטחון ליברמן והרמטכ"ל איזנקוט, אליה התייחסתי לעיל. כך או כך, דברי מכוונים לגל ההרוגים הראשון מקרב המפגינים הפלסטינים הלא-חמושים. אפשר לשאול על דרך של קל-וחומר, מה אמור להיות עונשם של מי שמורים לירות אש חיה על מרכז המסה של מפגינים לא חמושים, אם במקרה של אזריה הוביל ירי על מחבל פצוע לכליאה ממושכת. העובדה שהיו אי-אלו 'פעילי חמאס' מקרב המפגינים, אינה הופכת אותם לבני-מוות כל עוד לא איימו באופן ישיר וברור על החיילים. אשר לטענה 'מה היה קורה לו אלפי פלסטינים היו שועטים אל הגדר ושוטפים את ישובי סובב עזה', כמובן שאין לה שחר: על מפגינים לא-חמושים העושים זאת אפשר לירות כדורי גומי לרגליים. עוד לא נולד האדם שיצליח 'להסתער על גדרות' כאשר נורים כדורים כאלו על רגליו.

יהדות חז"ל או דת מקדש? בידינו הדבר

הרבה דברים מתרחשים בימים אלה. חלקם נפלאים, כמו העברת עובדות הנקיון של מכללת אורנים להעסקה ישירה. עניינים אחרים הם מצערים, כמו

סגל מכללת אורנים. כבוד גדול לעם ישראל.

השחיתות המינית והמוסרית של איש (המכונה בפי אחדים 'ילד' משום מה) זחוח שכנראה השתכנע שמדינת ישראל נושאת פנים לאביו ולכן אין לו צורך לתת דין וחשבון לאף אחד, ודאי שלא לאמו או לאביו שבשמים. אפשר רק לקוות שרשויות הצדק יתעשתו, וידונו כנדרש ובחומרה את העבריינים, המסרסרים בציבור הישראלי ככלל ובנשים חסרות ישע בפרט. אפשר היה אולי לנוח על זרי הדפנה, אם היה ברור שלנוכח הניהיליזם וגסות הרוח והגוף יש בישראל ציבור והנהגה דתית איתנים שערכי היהדות ההלכתית במיטבה עומדים לנגד עיניהם. אכן, יש ויש כאלו, אך יש גם בעיות עומק המנסרות בחלל האויר.

המשך…

רצח העם בבורמה: כִּי כָזֹה וְכָזֶה תֹּאכַל הֶחָרֶב?

חילול ה' מתרחש כשיהודים, באשר הם יהודים, מועלים במכנה האנושי המשותף הבסיסי ביותר. המכנה היהודי האנושי המשותף הוגדר במסורת היהודית כאיסור שפיכות דמים, גלוי עריות ועבודה זרה.

המשך…

אהרן כפרגמטיסט – לגנאי או לשבח?

פרשת כי תשא: אהרן כפרגמטיסט – לגנאי או לשבח? (התפרסם בשבת שלום, גליון 1001, פרשת כי- תשא ה'תשע"ז. לגליון בגרסתו המודפסת ראו כאן)

פרשתנו פותחת בכופר הנפש, מחצית השקל, הנאסף לצרכי אוהל מועד, חֵלֶף הנגף העלול לפקוד את בני ישראל בזמן מפקד האוכלוסין: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" (שמות ל, י"ב). סכנת הנגף מתממשת בפרשה לאור סיבה אחרת, והיא חטא העגל, שלאחריו "וַיִּגֹּף ה' אֶת הָעָם" (שמות לב, ל"ה). באחד ההבטים של חטא זה אתמקד כאן.

המשך…

הוֹי האומרים 'היכל יֵצלם'

לאחרונה עלתה לכותרות סוגיית היחס לזקנים בבתי אבות ממשלתיים, וליתר דיוק התעללויות ויחס מחפיר כלפיהם. טוב שמתעוררת מודעות ציבורית לנושא חשוב זה. אלמלא שלטה בישראל ההֶפְחֵרוּת, מה היה עלינו לעשות? לממש את הצו המוסרי האמור בעשרת הדברות: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שמות כ 11). לפי התורה זו גם ערובה לאריכות ימים ("לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ", שם), כי היחס שאנו מעניקים להורינו, הוא כנראה גם היחס שיעניקו לנו ילדינו כשנזקין.

המשך…

האם צריך ללמוד מסיפור העקדה ציות או מוסר?

שאלה זו מטרידה את קוראי עקדת-יצחק לאורך כל הדורות, ונתנו לה שתי תשובות עיקריות: ציות לצו האל, או מוסר. התשובה הנפוצה יותר, יש לציין, היא הלקח של הציות העיוור. האמנם? אבקש להאיר סוגיה זו בהקשר דברי הנביא ירמיה, שהטיח בבני ישראל:

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר. כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוציא (הוֹצִיאִי) אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח (ירמיה ז, כא-כב)

במקום אחר טוען הנביא ירמיה כי בני ישראל הקימו

אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל, אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל-לִבִּי. (ירמיה ט, ה')

מה פשר ההתנערות הזו של האל מפולחן הקרבת הבנים שרווח בעם ישראל בתקופת המקרא, ומציוויי הקורבנות בכלל? מה זה אומר על משמעותה של עקדת-יצחק? ומה ניתן ללמוד מכך על היחס בין דת ומוסר?

המשך…

'וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ' (על הפוקימון גו)

פוקימון גו, יישום המציאות הרבודה החדש המופעל באמצעות הטלפון החכם, זוכה לקמפיין עולמי וסיקור-יתר תקשורתי. ואולם אפשר גם לתאר את סוג המשחק הזה על פי דברי הנביא ירמיה: "וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ" (ירמיה ב, ה). הבל, כפי שניסח זאת ראש הממשלה לפני כמה ימים, הוא בפשטות 'אויר חם'. דבר שאין לו קיום ממשי ומתמשך. זהו תיאור לא רק ליצורים הוירטואליים הללו, אלא גם לטפשות הגלומה שבמרדף אנושי אחרי הבל. טפשות אנושית היתה כמובן לאורך כל ההסטוריה, אבל נדמה שכעת היא מגיעה לשיאים חדשים.

המשך…