פרגמטיזם

אהרן כפרגמטיסט – לגנאי או לשבח?

פרשת כי תשא: אהרן כפרגמטיסט – לגנאי או לשבח? (התפרסם בשבת שלום, גליון 1001, פרשת כי- תשא ה'תשע"ז. לגליון בגרסתו המודפסת ראו כאן)

פרשתנו פותחת בכופר הנפש, מחצית השקל, הנאסף לצרכי אוהל מועד, חֵלֶף הנגף העלול לפקוד את בני ישראל בזמן מפקד האוכלוסין: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" (שמות ל, י"ב). סכנת הנגף מתממשת בפרשה לאור סיבה אחרת, והיא חטא העגל, שלאחריו "וַיִּגֹּף ה' אֶת הָעָם" (שמות לב, ל"ה). באחד ההבטים של חטא זה אתמקד כאן.

המשך…

מודעות פרסומת

האם אמונה באל דורשת ודאות מוחלטת?

והאם ידיעתנו את העולם זקוקה אף היא לודאות גמורה? קשת התשובות על שאלות אלה משקפת ויכוח שהשלכותיו חורגות מסוגיית האמונה באל. בעידן המודרני הושפעו מאד התשובות שנתנו לסוגיה זו מעמדתו של רנה דקרט, אבי הפילוסופיה המערבית, אצלו התקיים שילוב מיוחד בין ספקנות רדיקלית לבין פונדמנטליזם דתי. כמאה חמישים שנים מאוחר יותר, הפרגמטיסטים האמריקאים ראו בעייתיות רבה בעמדת דקרט, ולמרות החשיבות הפילוסופית של בקורתם עליו, רבים אינם מכירים אותה. מהי ביקורתם של הפרגמטיסטים על דקרט, ובייחוד זו שמתח עליו צ'רלס ס. פירס (Peirce)? באיזו מידה ניתן לראות אצל הוגים יהודים מודרניים קרבה לדקרט או לפרגמטיזם האמריקאי? ומה ניתן ללמוד מכך על שאלות מפתח במחשבת ישראל?

ביום שני הקרוב (י"ט כסלו התשע"ז, 19.12.2016) בשעה 14:00 ארצה בנושא זה בסמינר מחלקתי בחוג למחשבת ישראל אוניברסיטת בר-אילן, תוך התמקדות בעמדתו של הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ לגבי סוגיית האמונה באל.

פרגמטיזם: שם חדש לכמה צורות מחשבה ישנות ביהדות

סוגיית היחסים שבין מחשבת ישראל לפרגמטיזם האמריקאי הקלאסי היא הפרויקט המעסיק אותי בדוקטורט, שאני נכנס כעת לשנתו הששית (ובס"ד האחרונה). במאמר-סקירה בשם 'פרגמטיזם: שם חדש לכמה תוצאת תמונה עבור ברזיס בין קנאות לחסדצורות מחשבה ישנות ביהדות', שראה אור כעת בכתב העת דעת (גליון 82 [תשע"ז], עמ' 405-417) הצגתי ובחנתי שני ספרים:

דוד ברזיס, בין קנאות לחסד: מגמות אנטי-קנאיות בספרות חז"ל (אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן תשע"ה)

(Hannah E. Hashkes, Rabbinic Discourse as a System of Knowledge (Leiden and Boston: Brill 2015

לצד שרטוט קוי דמיון בין שני הספרים המרתקים הללו, באשר לזיהוי מקומו של הרעיון הפרגמטי במסורת היהודית, אני בוחן כמה מהטענות המועלות בהם. לדוגמה: אצל ברזיס, לגבי ההבחנה בין בית הלל לבית שמאי, על רקע הויכוחים הבין-כתתיים בשלהי בית שני; אצל השקס, לגבי גבולות הפרשנות ושאלת הנגישות לאמת חוץ-סובייקטיבית כלשהי. כמו כן, המאמר משווה בין הנחות המוצא הגלומות בכל אחד משני הספרים הללו אודות היחס בין הממד האימננטי לממד הטרנסנדנטי, דבר שיש לו השלכות עקרוניות לגבי הבנת הרעיון הפרגמטי עצמו.

 

 

העִסקה הסודית בין הפוסט-מודרניזם לפוסט-הומניזם

"…שהאופן בו אנו חושבים וחיים אינו בדיה גמורה או אשליה, שהאשליה היא דוקא כל המבנים האינטלקטואליים העצומים הגורמים לדרך בה אנו חושבים וחיים להיראות כמו אשליה." (פרופ' הילרי פטנם [Putnam])

הפוסט-הומניזם: שתיקה או השתקה?

קשה להאמין כיצד רבים כל כך, ובייחוד באקדמיה האמורה להיות נס החשיבה הביקורתית, שותקים לנוכח תהליכים המאיימים על אנושיות האדם, בפוסט-הומניזם ובזרועותיו הטכנולוגיות (אותן כיניתי לאחרונה בשם 'טכנולוציה') המתרברבים כְּלֶמֶך על כוונתם להדיח את האדם מהעולם.

המשך…

בדרך לחיסול האדם

אנו בעיצומם של ימי אימה ושפיכות דמים נוראים, שיש לקוות שיבואו על סיומם במהרה. אני מקוה שהדברים שלהלן, העוסקים ב'מגה-בעיה' של העידן הנוכחי, יוכלו לסיע בכך ולו במשהו. הרשימה פורסמה בשינויים וקיצורים קלים במקור ראשון, מוסף שבת בראשית (כ"ז תשרי התשע"ו, 10.10.2015, עמ' 16—17), תחת השם 'בדרך לחיסול האדם'.

"בעבורי משמעותה של הדת היא סוג של מגבלות על האדם. הבעיה עם ההומניזם, כפי שפותח בידי פוירבאך, היא שהוא התיימר להאלהה של האדם, ואיני רואה דבר במאה הזו הגורם לי לרצות להאליה את האדם. […] אני סבור שהאדם הוא האל הגרוע ביותר שישנו." (פרופ' הילרי פַּטנם)

שפר מזלנו לחיות בעידן שבו הטכנולוגיה קידמה את רמת החיים האנושית באופן דרמטי. אלא שתהליכי הִנדוס האדם ו'שדרוגו' עלולים לפרק בקרוב את המין האנושי ל'על-מינים' ביולוגיים, סייבוֹרגים ובּיוֹניים (הכלאות בין אדם ומכונה). בדברים שלהלן אבקש לומר מדוע הדבר עומד בסתירה לערכי האדם בכלל והיהדות בפרט.

המשך…