מערות לוזית
לפני כחודש טיילנו באיזור לכיש, שהוא בעיני מחבלי הארץ היפים שבארצנו. חלק מקסמו של חבל לכיש הוא השילוב בין הגבעיוּת והצמחיה העבותה. בגלל גבעיות זו ישנם אזורים רבים בלכיש שאין רואים מקום ישוב סביב, שלוש מאות וששים מעלות. תופעה זו נדירה בארצנו, שכן במישורים רואים למרחוק ולכן רואים תמיד יישובים מסביב, ובהרים גם כן.
אחת ממערות הפעמון המרכיבות את מערות לוזית. על הקירות – הקולומבריום הקדום
הגענו למערות לוזית, הממוקמות ליד היישוב 'לוזית' שבחבל לכיש, בין בית שמש לקרית-גת. סלעי הגיר הרך באזור לכיש מקלים על יצירת מערות, ומכאן המערות הרבות באזור (מוכרות יותר הן מערות בית גוברין הנמצאות בקרבת מקום). מן הסתם הורחבו המערות עוד בידי אדם. קשה לתאר את עוצמת ההתפעלות בכניסה למערות לוזית: בפני העין נפרשות מערות אדירות מימדים, פעמוניות בצורתן.
מערות לוזית מכילות כמה וכמה 'פעמונים' כאלה, שגובה כל אחד מהן הוא 15-10 מטרים, והן מחוברות ביניהן.במערות מצוי גם קולומבריום, שעל פי המחקר שימש לגידול וקינון יונים או להנחת צנצנות של אפר גופות. בעונת הקיץ, מהוות מערות אלה מקלט מהחום השורר בחוץ, בחורף הן עשויות להוות מקלט מהגשם שבחוץ.
בחניון שמחוץ למערות לוזית
מבירא עמיקתא לאיגרא ג'יפה
לא יאומן, אך מערות לוזית אינן שמורת טבע. רשמית, הן נמצאות בשטח 'פתוח' בשטח המועצה האזורית מטה יהודה. לא מוביל אליהן כביש סלול (הכביש משובש אך עביר לרכב רגיל), ואין מחוצה לו פח זבל מסודר. ביציאתנו מהמערות אנו חוזרים לרכב, ומביטים בערימות הזבל המונחות ליד החניון. נחמץ הלב: מבירא עמיקתא (כלומר מהמערות המופלאות הללו) לאיגרא ג'יפה. למה זה כך? למה בישראל דינם של דברים יפים בנחלת הכלל הוא להיזנח? למה כל יופי שנראֵה במדינות מתוקנות בחוץ-לארץ ילוּוה תמיד בצביטה בלב על כך שאצלנו אין זה כך?
לזות: תולדה של תחושת ארעיוּת או של 'בַּעַלבּתִיוּת'?
מובן כי הנושא הוא בראש ובראשונה חינוכי. ניתן בכל זאת להעלות כמה מחשבות על כך גם בהקשר החברתי-כלכלי, ועל השפעתו על ההתנהגות בשטח. האם ניכור כלפי הטבע וזלזול בו נגרם מתחושת 'בעלבתיוּת' או דוקא מתחושת היותך אורח?
לאור זאת, ניתן לשאול גם באיזו מידה מרגישות האוכלוסיות בחברה הישראלית בעלות בית בארץ. כרגע, חצי מאזרחי ישראל, המשתכרים פחות מ-5,500 ש"ח אינם חשים בעלי בית במדינה. אני בטוח שרובם אנשים טובים לא פחות מאלו המאכלסים את החציון העליון, אך גם אם איני מצדיק התנהגות מופקרת, הרי שאיני יכול לומר שאין לי שום יכולת להבין את בסיסה הפסיכולוגי. מי שחש 'לז' (זר) בחברה בה הוא חי, חייו הופכים במקרים רבים לביטוי והפצה של עולמו הפנימי, של הלַזוּת שהוא חש. ברשימה הקודמת ניסיתי להציע לניכור זה את הפתרון הבית-מדרשי, ברוח תורתו הדיאלוגית של מרטין בובר על יחסי ה'אני – אתה' כניגודם של יחסי ה'אני – לז', אך ברור שאין בכך בכדי לפתור את בעיות הקיום הכלכלי בישראל. מי שמרגיש לא בבית, עלול גם לא לראות בעיה בהשלכת פסולת ברשות הרבים. לצערנו יש גם את ההפך: מפעלים רבים בישראל משליכים את הפסולת שלהם לאדמה, לאויר ולים, גם אם בעליהם מרגישים מאד בבית. כך שישנו ניכור אצל 'נוודים' ובעלי בית כאחד.
אישית, הייתי מעדיף את התודעה הדתית של חווית 'האורח המחויב', זה שמרגיש שניתן לו פקדון רב-ערך שאינו שלו, ואשר עליו לשמור עליו. איננו שומרי חינם בעולם, אנו שומרי שכר. השפע שניתן לנו בעולם מחייב מיניה וביה את שמירתו. מי שניסח יפה במונחים קנטיאניים את הגדרת היחס לטבע כישות בעלת זכות לקיום עצמאי, היה הרב ד"ר יצחק ברויאר (1946-1883). כפי שכתב עליו שמואל חן, ניתן לראות בברויאר את אחד מחלוצי תפישת ה'קיימות' הרווחת כיום. את דבריו כתב ברויאר בימים שבהם אמא-אדמה היתה אמא חורגת מאד, אך בעידן שלנו, המודע לנזקי התיעוש, הם קיבלו תוקף מחודש.
די להפקרות
בין אם באנשים המעריכים 'בעל-בתיות' עסקינן, או במי שסבורים שטוב לו לאדם לחוש אורח בעולם, במדינה מתוקנת יש צורך בחוקים אשר יסדירו את טיפוחו של המרחב הציבורי. קל וחומר במדינה כשלנו, בה רבים המטפחים את משיכת השמיכה ולא את השיח המשותף והמשתף. במציאות שבה רבים מהאזרחים אינם פועלים בענין שמירת הסביבה מתוך משמעת מוסרית פנימית, יש צורך באכיפה הולמת. ניתן לומר שהאפקטיביות של האכיפה היא נגזרת של חומרת הענישה, כפול רמת הפיקוח (או הסבירות שהעבריין יתפס). בישראל פועלים כרגע כארבעים פקחים, המוסמכים ע"פ חוק שמירת הניקיון התשמ"ד (עדכון התשס"ז) להשית קנס של עד 75,000 ₪ על אדם פרטי המשליך אשפה ברשות הרבים. לעונש חמור זה מפנה פרק ז' סעיף 13א לחוק שמירת הניקיון, המתייחס לחוק העונשין (1977), סעיף 61(א)(3). הענישה היא אפוא הולמת 'להלכה', אך היא תלוית אכיפה שכרגע נראה שאינה קיימת. מתי שמעתם לאחרונה על מישהו שחטף קנס בגין השלכת פסולת ברשות הרבים? חוק ללא שיניים הוא כמו קולרבי לתינוק: אין בו טעם. ברגע שידעו מי שלא ניחנו בחוש צדק בסיסי כלפי הזולת והטבע כי העונש החמוּר נאכף, יתכן שהם יעשו את המאמץ ויזרקו את הפסולת לפח הקרוב.
לאור פניה שלי למשרד להגנת הסביבה, הרימו אסף ליברמן ואביב לביא את הכפפה, והתאפשר לי להעלות את הנושא בתוכנית 'יהיה בסדר' (החל מדקה 52:35). ראש המועצה האזורית מטה יהודה, משה דדון, הטיל את האחריות על קק"ל, אך מעבר לריב בין הרשויות השונות, לא ברור מדוע האכיפה בנושא כלפי המטיילים עצמם לא מבוצעת. אם היא מבוצעת, הרי שלא ניתן פומבי לענישה שכן קיימת.
הבחירות הקרובות לכנסת יסובו – כך ניתן לקוות – על צדק חברתי, וטוב שכך. אם גם לכם נראה נושא שמירת הטבע חשוב, אתם מוזמנים לשתף את הרשימה או לשלוח קישור אליה לכתובת הדוא"ל של המשרד להגנת הסביבה pniot@sviva.gov.il, תוך בקשה שיגבירו את האכיפה ואת היידוע על הענישה. בואו נשמור על היופי שקיבלנו גם לדורות הבאים.
[נכתב בלילה שלפני פרוץ מבצע 'עמוד ענן']
לשון אחרת 
זה באמת לא הזמן להתעסק בשמירת טבע.
נראה לי שהשלכת פסולת היא בעיקרה בעיה של חוסר תרבות, הנושא החברתי כלכלי הוא לא העיקר כאן.
אבל יפה שעוד יש תקוה.
לצערך ולצערנו הנושא ירד מהכותרות עד שביבי יצליח
להסיט את הדיון מכל מה שאינו מלחמה. קרב אבוד
תודה על ההערות.
מסכים אתך יצחק על כך שבבסיסו של ענין הבעיה היא תרבותית.
אבל גם במסגרת הקיימת, ואולי דוקא בה, יש לאכיפת החוק משקל גדול.