בעקבות ההצגה 'אוכלים', יעקב שבתאי

ההצגה 'אוכלים' (מבוססת על הסיפור המקראי על כרם נבות), תסריט: יעקב שבתאי (1981-1934)

הצגה זו, שנכתבה בשנת 1977 והועלתה לראשונה בשנת 1979, מגוללת את סיפור כרם נבות (מלכים א, פרק כ"א), בקריצות מטרידות אל ימינו אנו. הנקודה שבה בחר שבתאי כמוקד לסיפור היא ענין האוכל: לאורך כל ההצגה אוכלים השחקנים כמעט ללא הפסקה מהמעדנים המוגשים להם; האוכל הוא גם המניע לעלילת הרג נבות (אחאב רוצה גן ירק ליד ארמונו ביזרעאל) וגם המכשיר שבאמצעותו מסומאים עיני כל הגורמים אשר צריכים היו לעמוד בנפשם כנגד המזימה, שכן רצונם להשאר 'קרובים לצלחת' מביא אותם להתכופף בפני התרגיל של איזבל ואחאב.

תיאטרון החאן (ירושלים), ישראל 2012 (כשעה ועשר דקות)

בימוי: מיכאל (מיקי) גורביץ'

שחקנים: יהויכין פרידלנדר (בתפקיד המלך אחאב), נילי רוגל (המלכה איזבל), יוסי עיני (נבות היזרעאלי), אריה צ'רנר (אליקים, היועץ המשפטי של המלך), לירון ברנס (שמעי, יועצו האישי של המלך), אריאל וולף (מלצר הארמון, איש ביטחון וקריין הפסוקים המקראיים)

נקודת המוצא להצגה היא אפוא כרמו של נבות, בו חושק אחאב בשביל שיהיה לו "לגן ירק" (מל"א כא, 2) סמוך לגנו. מכאן ואילך פורש שבתאי את העלילה, המתרחשת בארמונו של אחאב ביזרעאל (בין בית שאן לעפולה של היום). לאחר שהוא על חשקו בכרם נבות לאיזבל, היא בתחילה מנסה להניא אותו מכך. בכך דוקא מלמד שבתאי סנגוריה על איזבל לעומת הטקסט המקראי, בו היא מיד לוקחת את המושכות ורוקחת את מזימתה האכזרית. אולם בעלילה שטווה שבתאי, משהיא רואה שאחאב רוצה בכרם כל כך, היא מתחילה לארגן את הדברים כך שהכרם ילקח, גם במחיר חייו של נבות. היא מעלילה על נבות כי קילל את אלהים והמלך, בשביל שהמלך אחאב יוכל לקבל את כרמו. זאת, על פי הדין הקדום שלפיו 'הרוגי מלך – נכסיהם למלך' (תוספתא סנהדרין [צוקרמאנדל], פרק ד הלכה ו).

בדיאלוגים המחודדים מראה לנו שבתאי כיצד עובר אחאב מהבנה פשוטה שלטפול שקר על נבות הוא חטא, להִמשכות נפתלת ומתפתלת אל ביצוע המזימה תוך שימוש במכבסת מילים היוצרת ערבוב שלם בין משפט ליושר: בפיה של איזבל (ומאוחר יותר של יועציהם), מוסבר בחלקת לשון כיצד יש כאן בעצם הגנה על המלכות, כיצד הלאמתו של כרם נבות היא בעצם אינטרס של הממלכה – ולא אינטרס צר וחומרי של המלך; כיצד מניעיו האנוכיים ביותר של המלך הם למעשה טובת הממלכה.

אחאב ואיזבל, מתוך ההצגה

כאמור, שולח שבתאי את חיצי ביקורתו אל ההווה. ליתר דיוק, יש לומר שעשה זאת הבמאי מיקי גורביץ ואולי גם השחקנים, כיון שאת האקטואליה הישראלית העכשווית לא יכול היה שבתאי להכיר, כיון שנפטר בשנת 1981: דמותו של אחד היועצים הוא אליקים, שהגיית שמו במילעיל בהצגה זו יוצרת רמיזה עבה לאחד היועצים המשפטיים האחרונים שכהנו במדינת ישראל. אמנם, בעוד שרמיזה זו נראית כהאשמה בוטה למדי (וודאי לא מידתית לעומת האשמות אקטואליות אחרות שיכולות להיעשות), הרי שמצד שני יש לומר לזכותו של 'אליקים' בהצגה זו, המוצג בדמותו של שחקן לובש כיפה, כי הוא אחרון המשתכנעים לבצע את מזימתה של איזבל.

נקודה שלא ירדתי בה לסוף דעתו של שבתאי היא החום הרב השורר בארמון במהלך ההצגה: בעוד שלאחאב היה ארמון קיץ בשומרון, עיר הבירה של ממלכת הצפון (מל"א טז 28), הרי שאת ימי החורף הקרים הוא העביר בארמון בעיר יזרעאל, שאקלימה נוח יותר בימי הצינה. למרות זאת, משום מה מתלוננים השחקנים בהצגה כל הזמן על החום בארמון. אם זהו אכן ארמון חורף, לא ברור מנין החום הזה. אפשר אולי ליחס זאת לנקיפות המצפון של המלך ואנשיו לגבי המזימה השטנית ולמטבוליזם המוגבר שלהם, עקב האכילה הבלתי-פוסקת.

הבדל נוסף בין מל"א כא לתסריט של שבתאי הוא בענין 'אנשי הבליעל'. זו אולי הנקודה הקשה ביותר בסיפור המקראי – איך הצליחו אחאב ואיזבל למצוא בסיפור המקראי שני שקרנים שיעלילו על נבות שקילל "אלהים ומלך" (מל"א כא 13), ויתרה מכך: כיצד האמינו להם השופטים המקומיים בעיר יזרעאל, שודאי ידעו שנבות נקי כפים לעומת יושבי קרנות אלה? הדבר נפתר בהצגה כך שלמעשה כל המשפט מתרחש בחדר האוכל של הארמון: נבות, המוזמן אל אחאב, מודה בחטאו אף שלא ביצע אותו; השופטים, היועצים המשפטיים של אחאב, הם גם בני הבליעל, אשר מסכימים להעיד בפניו של נבות כי שמעו אותו מקלל את המלך בכרמו באחר-צהרים אחד. צירוף השופטים ובני הבליעל היא אולי הנקודה הקשה ביותר, המממשת את הפסוק המקראי: "מקום המשפט שם הרֶשע" (קהלת ג 16).

לבסוף מובא נבות אל הארמון, כאשר אט-אט מובהר לו – שוב, בטינופת-צוּפים רטורית – כי הוא קילל את המלך. בדיאלוגים המנוסחים בשפתם של עורכי דין ממולחים מובהר לו כיצד ביום מן הימים בטוח חשב רעוֹת על המלך; ואם חשב, ודאי קילל. משמבין נבות את המזימה, ההקשר וחוסר האונים שלו, הוא מקבל על עצמו את הדין. ההצגה תמה ומותירה שאלות קשות על הניגוד הקיים לא פעם בין חוק למוסר. בענין זה, אביא כאן שוב את השיר 'שתיקת יזרעאל', אותו כתבתי מנקודת מבטם של בניו של נבות.

שתיקת יזרעאל

מה חשבתם לעצמכם,

זקנינו, שכנינו וחֹרינו,

כשהגיעו אליכם הספרים,

חתומים בחותם אחאב?

כשראיתם

שני עדים זוממים

בני בליעל, ריקים ופוחזים

(הלא כולנו ביזרעאל אותם מכירים)

הכיסיתם פניכם מפני חרפתם?

אפילו אתם, עדי המזימה

לא הֵישרתם מבטכם אליו לאמר

"בֵּרַכְתָּ אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ" כאשר ציוותה איזבל,

ואך נשאתם פניכם אל שופטי החמס

והפטרתם "בֵּרַךְ נָבוֹת אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ".

כיצד זה לא תמה איש מכם:

ההיה נבות למורד-במלכות בערוב ימיו?

כיצד זה עזק ויסקל ויטע שֹׂרק

ולפתע עשה כרמו בְּאוּשים?

האם ברכתם על בִּרכּתו?

כלום הרווחתם ממותו?

או אולי גרוע יותר:

האם היה זה אמונכם העיוור באיזבל,

או רשעות טהורה,

שהעבירו אתכם על מידותיכם?

וכשסקלתם אותו והוא מחריש,

האם הבטתם בעיני העדים,

אשר היתה ידם בו בראשונה?

האם הונח לכם משסברתם כי

ידכם שבאחרונה לא סקלה את נבות

אלא אך הניחה אבנים על קברו?

הכזה יהיה צום יבחָרֵהוּ ה'

יום עַנּוֹת באדם עדי שקר

וקָשֹר חַרצֻבּוֹת רֶשע?

ביום סעודתכם תחמסוּ גן ירָק

וְדם נקי תִּנגֹּשׂוּ

לרִיב וּמַצָּה תָּצומוּ

ולהכות באֶגרֹף רֶשַׁע – – –

לא היטב חרה לכם.

וכשקברתם אותו מחוץ לעיר,

מה חשבתם להסתיר?

התִסבְּרוּ כי אָכזבִים נחלי יזרעאל

כאיתנוּת רשעתכם?

עֵגלוֹת שומרון לא ערפו ראשָן

תחתיכם.

וכשירד אחאב וירש את כרמנו,

האם ידעתם צדק?

שלטון החוק והספרים

ודאי חש ניצחון כדת וכדין

צידונים.

ואנו?

לנו לא נמצא פתחון פה.

דם נבות-אבינו ספוג

בשתיקתנו

בשבט דברי אֵלִיָה

ובנחלה אליה

לא שבנו.

[השיר פורסם במקראנט בתשס"ח]

מודעות פרסומת

3 תגובות

  1. אכן הצגה חזקה מאד.
    הרמיזה של גזילת הקרקע מנבות, המולבש ברוח פלסטינית,
    מעוררת את השאלה האם טיבה של מלכות להזיק יותר לאזרחיה או לשכניה.

  2. זלילה וסביאה כמקור להתדרדרות מוסרית מופיעות במקורותינו בפירוש לדין בן סורר ומורה, ואני מניח ששבתאי וגורביץ' כיוונו לכך: "תנו רבנן: אכל כל מאכל ולא אכל בשר, שתה כל משקה ולא שתה יין, אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיאכל בשר וישתה יין, שנאמר זולל וסובא…שנאמר אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו, ואומר כי סובא וזולל יורש וקרעים תלביש נומה" (סנהדרין, עא ע"א).

    ובל נשכח את הקשר האטימולוגי בין "לחם" שהוא בערבית "בשר" לבין "מלחמה" שהיא בערבית "בית מטבחיים".

    1. תודה נבות ותם.
      לגבי דבריך תם, סביר מאד ששבתאי וגורביץ כוונו גם לכך,
      או שלפחות הדברים חוזרים אל תשתית רעיונית משותפת אודות השחיתות שבסביאה.
      חודש טוב.

מה דעתך?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s