ראיון עם פרופ' הילרי פָּטְנם על 'פילוסופיה יהודית כמדריך לחיים'

בין הגות יהודית לדאגה לזולת: ראיון עם פרופ' הילרי פָּטְנם על ספרו 'פילוסופיה יהודית כמדריך לחיים'

לפני כחודש (13.3.2016) הלך לעולמו אחד מגדולי הפילוסופים במחצית השניה של המאה העשרים: הילרי פטנם (Hilary Putnam). הילרי ז"ל נולד בשיקגו בשנת 1926, וכתב על בעיות רבות בתחומי הפילוסופיה של המדע, הלשון, הלוגיקה והתודעה (mind), בעיקר באוניברסיטת הרווארד. לעיסוק בהגותו של פטנם הגעתי דרך מחקריו על הפרגמטיזם האמריקאי ודרך הפילוסופיה העצמאית שיצר, הנתפסת כזרם הריאליסטי בניאו-פרגמטיזם (אף שכפי שתקראו בהמשך, פטנם הסתייג מהכינוי 'פרגמטיסט').

בחורף תשע"ד נפגשתי עם פרופ' פטנם בכדי לראיין אותו על ספרו פילוסופיה יהודית כמדריך לחיים: רוזנצווייג, בובר, לוינס, ויטגנשטיין.[1] ספר זה עוסק בהגותם של פרנץ רוזנצווייג, מרטין בובר, עמנואל לוינס ולודוויג ויטגנשטיין (שהיה 'רבע יהודי', כפי שמתאר אותו פטנם בספר), ומהווה לדברי פטנם 'מדריך ידידותי' לקריאה בהגותם. הספר לא זכה לתשומת לב רבה בישראל, ואף ספג ביקורת לאור יומרתו להוות 'מדריך נגיש' לכתבי ההוגים הנידונים בו.[2] עם זאת, הרפלקסיה של פטנם על ההוגים הנידונים בספר היא מרתקת.

הילרי פּטְנם ז"ל

פטנם, שהיה אמור לחגוג הקיץ את יום הולדתו התשעים, היה אדם מאיר פנים. כשדרכתי במפתן ביתו בארלינגטון שבבוסטון באותו ערב מושלג, הבנתי על מה דיבר ידידי ד"ר אלי פיטקובסקי שעודדני ליצור את הקשר עם פטנם. למעשה, יכולתי לזהות זאת כבר מהנימה הידידותית כל כך בה התנסח הילרי בהתכתבות שקדמה למפגש. באותו ערב זכיתי גם לשוחח עמו על הצעת המחקר של הדוקטורט שלי ולקבל ממנו משוב שסייע לי מאד לחדדהּ.

בעוונותיי לא הספקתי לפרסם את הראיון שלפניכם בימי חייו של הילרי, וראיון זה מוקדש לו, יומיים לפני ערב עיון שיערב לזכרו במכון ון-ליר בירושלים. דבריו בשיחה זו, אותם תרגמתי לעברית (ואשר קבלו את הערותיו לתרגום ואת הסכמתו לפרסמם), פותחים צהר להבנת רעיונותיו של פטנם ולחשיבה על משנות ההוגים בהם עוסק הספר, ואף לחשיבה על נושאים המעסיקים את יהדות ישראל וארה"ב בימים אלה.

בראיון אבקש להתמקד פחות בהוגים היהודים עליהם כתבת בספר פילוסופיה יהודית כמדריך לחיים, ויותר באופנים בהם הבנת אתה את ההגות שלהם. במילים אחרות, כיצד אתה רואה את ההוגים הללו כמשפיעים על עיצוב הזהות היהודית שלך, או משקפים אותה? או: באיזו מידה יש כאן פילוסופיה יהודית כמדריך לחיים – או כמדריך לחיים יהודיים?

פטנם: ובכן, אני קורא את ההוגים הללו כאקזיסטנציאליסטים. אני מתמטיקאי ופילוסוף של המדע, אך מעולם לא חשבתי ששאלות מטפיסיות הן לא-כלום. לגבי האקזיסטנציאליסטים, הענין שלהם היה פחות לדבר על הבעיות המטפיסיות הגדולות; למשל, אהבתי את קירקגור מאד כשהייתי באוניברסיטת פנסילבניה, כאשר קראתי את 'או-או' ואת ספרו על העקידה, 'חִיל ורעדה'. כאשר לימדתי את הגותו של קירקגור בקורסים, תמיד הדגשתי ששגוי לומר ש'הוא טען כך וכך לגבי העקידה'. זאת, מתוך שתי סיבות: ראשית, בגלל שמשמעות העובדה שהוא לא חתם על ספריו בשם 'קירקגור', אלא בשם-עט, היא סימן לכך שהדעות שהיו למחבר המדומיין (הפסוידונימי) עשויות להיות שונות מאלו שבהן החזיק קירקגור בפועל (ומעתה זוהי בעייתו של הקורא להבין באיזה אופן בדיוק!). שנית, משום שהוא רוצה לעורר את הקורא ולחולל בו שינוי. קירקגור חשב שהדת היא דרך חיים, שיש בה כל הזמן סכנה של היהפכות לתיאוריה. וגם אם תאמר שהדת 'הינה דרך חיים', הטענה הזו בעצמה גם עלולה להיהפך לתיאוריה, וזה המקום והחשיבות של האירוניה בהגותו של קירקגור. קאנט, בזמנו, קרא לסכנה הזו 'דוגמטיזם' והזהיר ממנה.

מה שנדרש בדת ובפילוסופיה, וכאן נכנס עמנואל לוינס, הוא טרנספורמציה של השאלה 'מהם החיים'. המילים צריכות להיות חלק מאורח החיים, עליהן להיהפך לאורח החיים. רוזנצווייג הדגיש זאת בביקורתו כנגד דברי בובר על הלגליזם של ההלכה ביהדות. לפי רוזנצווייג, החוק (או ההלכה) עלול להיהפך לפורמליזם בעלמא, אולם אין זה הכרחי. לפי פרנץ רוזנצווייג, החוק (Gesets) האובייקטיבי יכול להיות למצוה (Gebot) שיש עִמה בכל זאת הזדהות באופן סובייקטיבי. יש אצלו דחייה של הניגוד החד שבין חקיקה לבין 'מצוה'. מצוה עלולה להיהפך לשגרה, אך היא לא חייבת להיהפך לכזו, אם יש טרנספורמציה ראויה בדרך החיים. זהו חלק ממה שרוזנצווייג מכנה ה'מֵחשָב החדש' שלו, הרעיון בדבר היות הפילוסופיה מפגש מעצב (transformative) ולא מטפיסיקה.

פרנץ רוזנצווייג. הפילוסופיה כמפגש מעצב

בתקופה שבה הוא לקה בניוון-שרירים בזמן שהיה ב'בית המדרש היהודי החופשי' (Das Freie Jüdische Lehrhaus) אותו הקים בפרנקפורט, הוא המשיך לדבוק ברעיון של חשיבות ההשפעה על בני-אדם. כך הוא חשב שיש להתייחס אליהם, וכך אכן פעל.

אין זה אומר שאיני מתייחס ברצינות לפילוסופיה עיונית; אני חושב שצריכים להיות בה צד עיוני וצד מעשי, והם צריכים להשאר בקשר ביניהם. זו תנועת-נגד מסוימת לכך שהיום יש הדגשת-יתר לגבי צד התיאורטי. כשאריסטו קרא לספרו 'מטפיסיקה', הוא התכוון לכך שזה הספר שהוא כתב אחרי הפיסיקה, ולא למשמעות השגורה כיום; לכן לוינס דיבר על 'האתיקה כפילוסופיה הראשונית',[3] כי החובה הראשונה שלך היא להיות 'מענטש'.

[השאלה הבאה שהפניתי לפטנם קשורה לפרגמטיזם האמריקאי, שבו הועלו ביקורות מסוימות כנגד חשיבה המבוססת על הנחות מוצא 'מיוחסות' (privileged), כלומר הנחות מסדניוֹת (foundational) שאינן פתוחות לדיון] האם האמונה של רוזנצווייג, בובר ולוינס לא 'מהותנית' או 'מסדנית' במובן הזה שהן רואות את קיום האל כמשהו שאין לערער עליו, כחלק מתמונת העולם הדיאלוגית?

פטנם: ראשית, חשוב לומר שהיו בין שלושת ההוגים הללו הבדלים משמעותיים לגבי האמונה. חשוב גם לומר שהעיקר אצלם לא היה האמונה המטפיסית. בכלל, אנשים לא מוכרזים ככופרים בגלל אמונותיהם; ברוך שפינוזה היה היהודי החילוני הראשון, רק שבזמנו לא היה עדיין דבר כזה… הוא נוּדה מהקהילה באמסטרדם עקב מעשיו ולא בגלל אמונותיו; אמנם, הוא היה חילוני לא במובן של חוסר אמונה באל, ולכן לא אמרתי 'אתאיסט'.

לגבי השאלה אודות המעמד ה'מיוחס' של הנחת קיום האל, כסממן לא-פרגמטי במחשבתם של שלושת ההוגים הנדונים, כלומר של הנחת האל כנוכח ממשי בדיאלוג, איני חושב שאין זה פרגמטי במובן של מסדנוּת. יש כאן עיקרון של בחירת המסגרת הבסיסית של חייך, וזכור גם שויליאם ג'יימס הגן על כך ב'הרצון להאמין';[4] גם ג'ון דיואי אומר שהבחירה המוסרית האמיתית איננה 'מה לעשות' אלא 'איזה אדם להיות' (Who to be). ג'יימס אמר שהוא היה צריך לקרוא למאמרו הזכות להאמין (ולאו דוקא 'הרצון להאמין'), ובעצם גם לבחור את ה'הנחות המיוחסות' שלך, כך שיוצא מדבריו כי לכולנו יש אמונות ראשוניות שאין אנו מערערים עליהן. אמנם צ'רלס סנדרס פירס (Peirce) כמעט לא רצה ליישם פרגמטיזם בתחום האתיקה והדת, אבל ג'יימס ודיואי כן. כך שזה דבר שבסך הכל הפרגמטיסטים די הגנו עליו. אבל אז צריכים ללמוד להיות סובלניים גם כלפי דברים שאינם תמיד בעצמם סובלניים.

הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ טען בזמנו לגבי הגותו של רוזנצוייג, שאין בה התייחסות מספקת לממד החומרי שבחיי האדם ולמציאות.[5] מה דעתך, לאור זאת, על היחסים הראויים שבין ההלכה והמסורת היהודית (לסוגיהן) לבין החיים?

פטנם: יש לי כבוד רב כלפי חבריי הרפורמים, אני עצמי קונסרבטיבי ולא אורתודוקסי; אני מעריך את הפלורליזם ביהדות. ההפרדה של דת ומדינה נולדה מתוך המלחמות והפילוגים (Schisms) בין התנועות הנוצריות ובתוכן עוד בימי הרפורמציה של מרטין לותר במאה השש-עשרה, ובארה"ב הגישה הדומיננטית היא בעקבות זאת ההפרדה בין דת ומדינה. הייתי רוצה לראות את היהדות סובלנית, ובמובן הזה לא הייתי טוען שההלכה היא מרכיב מהותי של היהדות.

לא התכוונתי להלכה כמערכת אחידה, הרי יש בימינו כמה מערכות יהודיות נורמטיביות הלכתיות מקבילות שיש להן צידוקים פנימיים כאלה או אחרים.

פטנם: בשבוע שעבר הלכנו לבת-מצוה של נכדה של חברים, שהיא רפורמית; לנכדה שלנו תהיה בת-מצוה רפורמית השבת. ולגבי הנכדה של החברים, התפעלתי מאד מהמידה הרבה של המקום שהעברית תפסה בטקס (פטנם מציין כי אביה של אשתו הראשונה לימד ב-HUC בסינסינטי). מכל מקום, ההשוואה של רוזנצווייג להרמן כהן במסגרת הביקורת של אליעזר ברקוביץ היא שגויה. רוזנצוויג היה הוגה קיומי, ולא קאנטיאני, אף שכמובן העריך אותו. הוא החזיק בפילוסופיה 'מנסה' (testing), לא 'מסדנית'.

זה קשור אצל לוינס לכך שאינך יכול לראות את האל, ואז השאלה היא כמה בכל זאת אתה יכול להתקרב. אצל לוינס אלה הם בעצם פני הזולת, אותם אתה לא רואה; אתה הרי רואה בפועל רק את העור שעל פניו. אבל אפשר לחשוב על הכאב של הזולת ועל מה שזה מחייב אותך לעשות. אצל קאנט זה שונה: מה שקדוש אצל קאנט הוא לא המחויבות לזולת, אלא המחויבות לחוק, למוסר. במובן זה התפיסות שלו ושל לוינס הפוכות לגמרי.

לגבי רוזנצוייג, הוא כותב בספרון על השכל החולה והשכל הבריא[6] שאתה חש את האל בהתנסות שבעשייה המוסרית. אבל גם בחלק השני של כוכב הגאולה[7] אנו רואים את האל מתוך התנסותנו המוסרית כלפי הזולת. אני רואה את ה'כוכב' לא כעונה על השאלות הגדולות לגבי 'מהו האל', 'מהו האדם', 'מהו העולם', אלא כאומר שהשאלות האלה מותירות אותך בלא-כלום. ואז השאלה שלו היא 'איזה אדם להיות?' (Who to be), לא מה עליך לחשוב.

רוזנצווייג אמנם לקח את הצדדים החומריים בחיים ברצינות. על אותו 'הדבר הקטן' שהוא 'מה שהיום דורש ממך' ("The demand of the day"); להתמודד עם הצדדים החומריים הקטנים של החיים זה הדבר שהמצוות מכוונות אותך אליו, כלומר להצליח לעסוק בדברים הללו. לא להיות איזה 'קדוש' או להחזיק באידיאל מופשט גרידא, אלא לעמוד במשימות היומיומיות, יום אחרי יום.

תהליך דומה של אימוץ מחודש התרחש בתנועת הרפורמית גם ביחס לציונות. ומה לגבי תפקידה של הפרקטיקה היהודית בחיבור פעיל בין אנשים? ברגע שמצמצמים את המקום שיש לריטואלים בחיים, מצד אחד מצמצמים חיכוכים, כפי שציינת לגבי זרמים בנצרות, אבל מאידך – מפסידים את היכולת של אורח החיים היהודי לחבר בין אנשים, לא?

פטנם: זה התבסס על כך שרוב האנשים לא נסעו בין מקומות בעולם. עד המצאת הרכבות, האדם הממוצע בעבר לא היה נוסע כמעט, אנשים היו חיים באותו מקום שבו הם גרו כל החיים, ולריטואל היה מקום בולט יותר בחיים במצב כזה. אבל בעבור רובנו המצב היום שונה, בעידן של תחבורת המונים. פרופסורית לסוציולוגיה ממרוקו סיפרה לי פעם סיפור על בתה במרוקו שראתה כל כך הרבה טלויזיה איטלקית, עד שהיא החלה לדבר איטלקית, אף שהיא לא ידעה בכלל שזו איטלקית. אנו נמצאים בעולם שבו אנו חיים עם אנשים, בלי שלמעשה יש לנו שפה משותפת איתם.

אך האם בכך איננו מפסידים חלק ניכר מיכולותיה של המסורת היהודית לחבר בין אנשים במעגלי הקהילה היהודית, או 'להרחיב את קהילת האנו', בלשונו של ריצ'רד רורטי?

פטנם: אנו צריכים ללמוד להיות סובלניים. הפתרון הוא לתת לכולם לנהוג כפי הבנתם; הפתרון לפיו 'כולם צריכים לעשות את מה שאני עושה' אינו פתרון.

בוא נפנה לישעיהו ליבוביץ, שהגותו עשויה להתקשר בכמה ממדים להוגים דנן. היה איש של דיכוטומיות, והחזיק בסדרה של דיכוטומית בסיסיות לגבי המציאות והאדם.

פטנם: למעשה, ליבוביץ היה אחראי ליציאה של בתי הצעירה בשאלה… היינו בארוחת ערב אִתו,

ישעיהו ליבוביץ. "אתה לא אומר דברים כאלה לבחורה בת שש-עשרה!"

והוא אמר לה שוב ושוב "אינך צריכה כוונה בקיום מצוות"; אתה לא אומר דברים כאלה לבחורה בת שש-עשרה! שום מחשבה על תוצאות מעשיך… ממש בניגוד לרוזנצווייג, שתמיד אמר לחשוב עם מי אתה מדבר, למה הם שואלים ומה עלולות להיות השלכות מעשיך.

ומהי דעתך לגבי מערך הדיכוטומיות המאפיין את הגותו של ליבוביץ?

פטנם: הקדשתי זמן רב בחיי המקצועיים להתקפה על הדיכוטומיות הללו,[8] וכידוע אני חושב שהן אינן סבירות. אבל חשוב לי להדגיש שאיני פרגמטיסט; למדתי מהפרגמטיסטים רבות, אך איני פרגמטיסט, ממש כמו שאיני רואה בעצמי 'ויטגנשטייני'. הדבר אמור בייחוד לגבי תיאוריית האמת של הפרגמטיזם, שהיא חלשה מאד. אבל יש להם הרבה מאד מה לומר על נושאים רבים אחרים.

כל זה גרם לי ללמד את הקורסים על מחשבה יהודית. ראיתי שכפילוסוף אני חושב באופן מסוים, וחלק אחר מהמחשבה שלי עסוק בזהות היהודית שלי, אז החלטתי 'לעשות משהו' עם המובן היהודי של חיי, ובעקבות זאת גם לימדתי קורס על 'ההוגים היהודים הגדולים'. עסקתי גם ברמב"ם, בייחוד בהקשר של התיאולוגיה השלילית שלו, אף שלבסוף לא כתבתי על כך כי חשתי שהיו מי שפרשו אותו היטב לפני.

הבה נחזור ללוינס. לגבי האתיקה שלו, ישנה שאלה חשובה לגבי התביעה האינסופית כלפי הזולת, בה נגעת בספרך. האם זה מוצדקת מוסרית-הגיונית, ואפקטיבי מבחינה מעשית, לצפות מאדם שייתן את כל כולו לזולת?

פטנם: אני חושב שהוא צדק בכך. זאת משום שהרעיון של זה שיש לך מחויבות לדאוג (care) לגבי הסבל של הזולת, הוא רעיון שאין לוותר עליו.

אך יש אולי הבדל בין האשמה המוחלטת שעליך לחוש, לבין ההשלכות המעשיות שלה? ישנה האמרה של דוסטויבסקי שלוינס אהב לצטט (באתיקה והאינסופי, למשל) "כולנו אשמים בכול וכלפי כולם לפני כולם, ואני יותר מן האחרים".[9] קח למשל את מה שמסופר על לודוויג ויטגנשטיין, שויתר על ההון שירש והעניק אותו לאחיותיו; האם זו למשל תביעה שניתן לצפות אותה מהאדם, מכל אדם, וכלפי כל אדם?

פטנם: שמעתי פעם ששאלו את אחת האחייניות של ויטגנשטיין 'מה את יודעת עליו'? והיא אמרה: 'הדוד המשוגע שויתר על כל כספו'… וברצינות, אני משתמש בענין זה בקטגוריה של 'השאיפה לשלמות מוסרית' (moral perfectionism), שקיבלתי מסטנלי קאוול (Cavell). היא צמחה אצל קאוול מתוך מחלוקת שלו על ג'ון רולס (Rawls) לגבי הפרשנות למשנתו של פרידריך ניטשה; קאוול חשב שניטשה לא היה 'פרפקציוניסט' במובן שבו רולס האשים אותו שהיה (אני, אגב חולק על פרשנותו הספציפית של קאוול בענין זה, אף שמעולם לא אמרתי לו את זה…). זה הוביל את קאוול לכתוב על הסוג של הפרפקציוניזם המוסרי שבו הוא מעוניין, הבא לידי ביטוי ברעיון של החשיבה העצמאית (self-reliance).

עמנואל לוינס. מה נשאר לך אחרי הרשימה של הדברים החשובים שעליך לעשות

אני התעניינתי בכך דרך הוריי: אמא שלי היתה יהודיה ואבא שלי היה גוי. בגיל שש-עשרה בערך, בטרם הכירו אחד את השני, היא גרה בשיקגו, בת להורים מהגרים מליטא, בערך עשרה אחים ואחיות, ואבי היה נצר למשפחה קלוויניסטית, שניהם חיו במשפחות מאד שונות – שהיו ביניהם כל ההבדלים שתוכל לחשוב עליו; ועדיין שניהם קראו את ספריהם של שני מחברים: לב טולסטוי, וראלף וואלדו אמרסון (Emerson). הוריי היו אנשים בגיל ההתבגרות שרצו לחשוב בעצמם; הרעיון שהגורל הנורא ביותר שיכול להיות לאדם הוא הקונפורמיות, היה משותף להם.

וזה מה שקאבל דיבר עליו: לשאול את עצמך באמת, האם אני חי חיים נכונים? (פטנם העיר בחיוך ובחצי פה: ג'ורג' ו. בוש, למשל, לא שואל את עצמו שאלות כאלה, אם לומר באופן סטריאוטיפי). אלה השאלות שאדם השואף לשלמות מוסרית שואל את עצמו, ומודד עצמו באמצעותם.

איך אתה מחבר זאת להוגים היהודים שאתה עוסק בהם בספר?

פטנם: יש בעמדה של לוינס בהחלט קשיים, בייחוד הבעיה של האהבה המתעוררת דרך הזולת, בעיה שאריך פרוֹם ביקר אותה בין השאר כשטען שבשביל לאהוב אחרים אתה צריך קודם כל לאהוב את עצמך. וזה המקום של המצוות אצל לוינס, כשאתה צריך לממש זאת – ההלכה היא הכלי לכך, ו'קוראיי הנוצרים – אתם כתבו לכם את ההלכה שלכם…'. לוינס נראה כמחזיק בעמדה מוסרית של שאיפה להשגת 'הסגולה המוסרית הטובה' (virtue ethics). כלומר, כשאדם שואל מה עלי לעשות כשאיני יכול למלא את החובה, הוא חשב שההדרכה בסופו של דבר צריכה להיות בידי המסורת, בידי ההלכה.

אנו אכן צריכים 'ספרי הדרכה', ואכן יש לנו כאלו, ה'משנה תורה' של הרמב"ם או ה'שולחן ערוך' של ר"י קארו, אך ההדרכה הטובה ביותר היא: מה יוכל להפוך אותך ל'מענטש'? לוינס אומר: אני לא כותב על 'מה עליך לעשות', זה חשוב; אלא, על מה נשאר אחרי שיש לך את הרשימה של הדברים החשובים שעליך לעשות.

[1] מאנגלית: דבי איילון, פתח דבר מאת ימימה בן מנחם, מאגנס, ירושלים תשע"ב.

[2] ראו יהוידע עמיר, 'טיול סנטימנטלי בשבילי ההגות היהודית: עיון בספרו של הילרי פטנם 'פילוסופיה יהודית כמדריך לחיים' ', קתרזיס 21 (אביב תשע"ד), עמ' 17—54.

[3] ראו Ethics as First Philosophy (trans. Seán Hand and Michael Temple), The Levinas Reader, Seán Hand (ed.), Cambridge, Massachusetts: Blackwell 1989, pp. 75—87.

[4] ראו 'הרצון להאמין', בתוך חקירות ודרישות: מאמרי מופת על חברה, אמונה ומצב האדם, מאנגלית: יניב פרקש, ערך והקדים מבואות: אסף שגיב, הוצאת דביר ומרכז שלם, ישראל 2011, עמ' 81—107.

[5] ראו ספרו Major Themes in Modern Philosophies of Judaism, New York: Ktav 1974, pp. 63-64

[6] מגרמנית: הראל קין, עריכה מדעית ומבוא: יהוידע עמיר, הערות: י. עמיר וה. קין, רסלינג, תל-אביב, 2005.

[7] פרנץ רוזנצוייג, כוכב הגאולה, מגרמנית: יהושע עמיר, מוסד ביאליק ומכון ליאו בק, ירושלים תשנ"ג.

[8] פטנם מתייחס לספרו The collapse of the Fact-Value Dichotomy and other Essays, Cambridge, MA: Harvard University Press 2002.

[9] מתוך פיודור דוסטויבסקי, האחים קאראמאזוב, כרך א (מרוסית: מ"ז ולפובסקי), הקיבוץ המאוחד, תל-אביב תשל"ד, עמ' 335, מצוטט בתוך עמנואל לוינס, אתיקה והאינסופי: שיחות עם פיליפ נמו, מצרפתית: אפרים מאיר ושמואל ראם, מאגנס, ירושלים תשנ"ו, עמ' 75.